פתח דבר

ספר רגיל מתחיל בהקדמה, וממשיך משם לפרקים. הספר הזה נכתב אחרת. הוא נכתב כאן, בגלוי, פרק אחר פרק, ופרק ממנו עלה עוד לפני שנכתבו המילים האלה. אולי זה סימן טוב. ספר על היכולת לצקת מהות לחיים צריך להתחיל ביציקה, ולא בהסבר עליה.

ובכל זאת, מי שמגיע לכאן ראוי לדעת לאן הוא נכנס. למה הספר נכתב, מה הוא לא מנסה להיות, איך הוא בנוי, ומה אני מבקש ממי שקורא אותו. על זה פתח הדבר הזה. על המילה שבשם הספר, ועל האות שבלב המילה, אכתוב בפרק הראשון, שהוא השער לכל השאר.

למה הספר הזה נכתב

הספר הזה נולד משיחות עם אבא שלי.

מאז שהגיע לגיל 80, אבא התחיל לעסוק יותר ויותר בשאלה של משמעות החיים, או, כמו שאני קורא לזה היום, של משמהות החיים. חלק מזה היה הזמן שהתפנה לו, זמן שלא היה לו קודם. וחלק היה הבנה שהגיע אליה: שבלי משמהות לא קל לחיות. שיותר קשה לקום בבוקר. שזה יכול לפגוע אפילו בבריאות. ובצד השני, שברגע שיש משמהות לדברים שאנחנו עושים, משהו מתעורר. הוא תיאר את זה כדחיפה חזקה מאוד, כמעט לכל תחום בחיים.

השיחות האלה הן הסיבה שהתחלתי לכתוב. אבל אם להיות כן, הן לא הסיבה היחידה.

בטיוטה הראשונה של הספר כתבתי משפט שחזרתי אליו הרבה: שאפשר אפילו להגיד שהתחלתי לכתוב את הספר רק בעקבות גילוי המשמהות שבכתיבת הספר עצמו. ובמיוחד המשמהות האישית שלי בכתיבה הזו, ביחד עם אבי.

כלומר, הספר הזה הוא לא רק ספר על משמהות. הוא גם ניסיון לחיות אותה. כשהתחלתי לכתוב, גיליתי שהכתיבה עצמה היא כלי שאני יוצק לתוכו משהו שחשוב לי מאוד. והשיחות עם אבא, שבהן הספר התחיל, הן עצמן חלק מהיציקה הזו.

מה הספר הזה לא

לפני שאומר מה הספר כן, חשוב לי לומר מה הוא לא.

הוא לא ספר שמבטיח לשנות לכם את החיים. אני לא מאמין בספרים כאלה, ואני לא חושב שזה מה שמשנה חיים. מה שמשנה חיים, אם בכלל, הוא תשומת לב לאורך זמן, ובחירות קטנות שחוזרות.

הוא לא ספר שנותן תשובות. ברוב הפרקים אני מציע דרך להסתכל, שאלה, ולפעמים תרגיל. התשובות, אם יגיעו, יגיעו מכם. לכן כל פרק נגמר בשאלה שנשארת פתוחה, ולא בסיכום.

הוא לא ספר שמחליף ליווי מקצועי. יש פרקים שנוגעים בכאב, באובדן ובפצעים. אם משהו מהם פוגש אתכם במקום קשה, כדאי לא להישאר עם זה לבד.

והוא לא ספר שיודע יותר טוב מכם. אני כותב בגוף ראשון, כי זו הדרך הכנה היחידה שאני מכיר לכתוב על דברים כאלה. אבל אני כותב מתוך מי שמחפש, לא מתוך מי שמצא. מה שנכון לי אולי לא נכון לכם, ומה שאתם תגלו אולי ילמד אותי משהו שלא ידעתי.

ארבעה עקרונות

לאורך הכתיבה התבררו ארבעה עקרונות שהספר נשען עליהם. הם לא חוקים. הם יותר כמו ארבע נקודות מבט על אותו דבר. כל אחד מהם הוא חלק בספר, ובאתר כל אחד מהם מסומן בצבע משלו.

חירות. אף אחד לא יכול לתת לנו משמעות, ואף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לחיים אין משמעות מובנית, וזו לא הבשורה הרעה. זו המתנה.

ידיעה. לפני שיוצקים, צריך להכיר את מה שבפנים. משמהות מתחילה בהקשבה, לא בתשובה. יש בנו משהו שלא ממציאים, אלא מכירים בו.

יציקה. מהות שלא נוצקת לחיים נשארת רעיון. היא מתבטאת בבחירות הקטנות: בשיחה, בהחלטה, בבוקר רגיל. ולפעמים היא מתבררת רק אחרי שעושים.

הדדיות. מהות נעשית אמיתית כשהיא נוצקת גם אל אחרים: במפגש, בקהילה, בשאלה "מה החיים רוצים ממני?". את הגיא לא עוברים לבד. העיקרון הזה נוסף בהשראת הספר "מהפכת המשמעות" של ד"ר שמעון אזולאי, שכתבתי עליו מאמר באתר התדר.

איך הספר בנוי

הספר נפתח בפרק שער, "מן המשמעות אל המשמהות". הוא עוסק במילה שבשם הספר, באות ה' ובאהבה, ומציע את התנועה שכל השאר נשען עליה: מן העין, שמחפשת משמעות בחוץ, אל הנשימה, שיוצקת מהות מבפנים.

אחריו באים ארבעה חלקים, אחד לכל עיקרון, ובכל חלק שלושה פרקים:

חלק א, חירות. לחיים אין משמעות מובנית. האכסדרה הפתוחה: אפשר לצאת ואפשר לחזור. פחד, כישלון והחשיבות של לנסות.

חלק ב, ידיעה. הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות. הקול השקט. הרגע שבו משתנה התודעה.

חלק ג, יציקה. המשמעות היא כלי. נעשה ונשמע. הבחירות הקטנות, וחיים עם כוונה.

חלק ד, הדדיות. הגיא. המהות בתוך מערכות יחסים. מה החיים רוצים ממני.

והספר נגמר בסיפור, "כוחו של סיפור אישי". כי בסוף, מה שנשאר מכל זה הוא הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו, ומי שאנחנו בתוכו.

הסדר לא מקרי, אבל הוא גם לא קשיח. הוא מתחיל במתנה, החירות, ממשיך בהכרה, עובר ליציקה, ונגמר בביחד. מי שקורא לפי הסדר יפגוש את העקרונות אחד אחרי השני. מי שקופץ לפרק שקורא לו, יגלה שגם שם נמצאים שלושת האחרים.

לכל פרק יש מבנה דומה. הוא נפתח ברגע או בשאלה. הוא מציע רעיון אחד מרכזי, ובוחן אותו מול מקורות: מקרא ומשנה, פילוסופיה, מחקר. בדרך כלל יש בו גם סעיף שמתווכח עם הרעיון עצמו, כי ספר שלא מתווכח עם עצמו הופך להטפה. ובסופו תרגיל אחד, ושאלה שנשארת פתוחה.

ולצד כל פרק יש באתר מאמרים קצרים יותר, שנכתבו סביב אותו נושא. הם לא תחליף לפרק. הם דלתות נוספות אליו.

ספר שנכתב בגלוי

הספר הזה נכתב כאן, באתר, פרק אחר פרק. וזו לא רק החלטה טכנית. זו, במובן מסוים, המשמהות של הספר עצמו.

רוב הספרים נכתבים בשקט, נערכים בשקט, ומגיעים לקוראים כשהם גמורים. יש בזה היגיון. אבל ספר על הדדיות, על כך שמהות נעשית אמיתית כשהיא פוגשת אחרים, נראה לי שצריך להיכתב אחרת. הוא צריך לפגוש את הקוראים שלו תוך כדי שהוא נכתב.

לכן בסוף כל פרק יש מקום לכתוב לי: "מה עלה לך?". התשובות מגיעות רק אליי. הן לא מתפרסמות, ולא נכנסות לשום רשימה. אבל הן כן משפיעות על הספר. אם משהו שכתבתם יפתח לי שאלה חדשה, אם תעירו על משהו שלא הסברתי טוב, אם תספרו על רגע שמאיר את מה שניסיתי לומר, זה עשוי להיכנס לגרסה הבאה של הפרק, או לפרק שעוד לא נכתב. ואם ארצה לצטט ממה שכתבתם, אשאל קודם.

הפרקים כאן הם גרסאות. אני חוזר אליהם, מתקן, מוסיף, ולפעמים מוחק. ספר שנכתב בגלוי הוא גם ספר שמשתנה בגלוי. גם המבנה שתיארתי למעלה השתנה תוך כדי כתיבה, ואולי עוד ישתנה.

איך לקרוא

אין דרך אחת נכונה לקרוא את הספר הזה. אבל אם תרצו הצעה, הנה שלוש.

לאט. כל פרק מציע משהו לנסות, וצריך זמן כדי לנסות. פרק בשבוע, או פחות, נראה לי קצב טוב.

עם עט. התרגילים בסוף כל פרק לא נועדו לקריאה. הם נועדו לעשייה. גם מי שלא עושה אותם במלואם, ירוויח מלכתוב תשובה של שורה אחת.

עם השאלה. השאלה שבסוף כל פרק לא צריכה להיפתר עד הפרק הבא. אפשר לשאת אותה כמה ימים, ולשים לב מה היא מעוררת. לפעמים התשובה מגיעה כשמפסיקים לחפש אותה.

לפני שמתחילים

כשהתחלתי לכתוב, חשבתי שאני כותב ספר על משמעות. תוך כדי כתיבה הבנתי שאני כותב ספר על מעבר. ממשמעות, שמחפשים אותה בחוץ, למשמהות, שיוצקים אותה מבפנים. מן השאלה "מה המשמעות של החיים?" אל השאלה "מה אני יוצק לתוכם?".

אני לא יודע אם הספר הזה יעזור לכם לענות על השאלה הזו. אני יודע שהוא עזר לי לשאול אותה. ואני מקווה שהוא יהיה לכם, לפחות, חברה טובה לשאלה.

הפרק הראשון מתחיל במילה אחת, שלא קיימת במילון.