מן המשמעות אל המשמהות

יש שאלה שכמעט כל אדם שואל בשלב כלשהו, גם אם לא במילים האלה. לפעמים היא עולה בלילה, לפעמים באמצע יום עבודה רגיל, לפעמים דווקא אחרי שמשהו הצליח. היא נשמעת פשוטה: בשביל מה כל זה?

מי ששואל אותה מחפש בדרך כלל משמעות. ולמילה הזו יש משקל. היא נשמעת כמו משהו שאפשר למצוא, כמו אוצר שמישהו החביא ואנחנו רק צריכים לגלות איפה. ספרים שלמים נכתבו על החיפוש הזה, והרבה מהם טובים. אבל הספר הזה מתחיל מהצעה קצת אחרת. אולי השאלה "מה המשמעות?" היא רק חצי מהשאלה. ואולי החצי השני, שכמעט לא שואלים, הוא "מה אני יוצק לתוכה?".

את התנועה מן השאלה הראשונה אל השנייה אני מכנה כאן "מן המשמעות אל המשמהות". הפרק הזה הוא השער אליה. לפני שנדבר על חירות, על ידיעה, על יציקה ועל הדדיות, ארבעת החלקים של הספר, אני רוצה לעצור על שלושה דברים: על מה שאנחנו באמת צריכים, על אות אחת, ועל אהבה.

סולם, לא פירמידה

כמעט כל מי שלמד משהו על פסיכולוגיה, ניהול או חינוך, ראה פעם את הפירמידה. בבסיס שלה הצרכים הפיזיים: אוכל, מים, שינה. מעליהם הביטחון. מעליו השייכות והאהבה. מעליה ההערכה. ובפסגה, בקצה הצר, מה שנקרא "מימוש עצמי".

הרעיון שמאחורי התמונה הזו שייך לאברהם מסלאו, פסיכולוג אמריקאי, שפרסם אותו ב-1943 במאמר בשם "תיאוריה של מוטיבציה אנושית". אבל התמונה עצמה, כך מתברר, לא שלו. היסטוריונים של הניהול מצאו שהפירמידה המוכרת מופיעה לראשונה ב-1960, במאמר של יועץ ניהולי בשם צ'ארלס מקדרמיד, שעסק בשאלה איך כסף מניע עובדים. מסלאו עצמו לא צייר פירמידה.

זה נשמע כמו פרט היסטורי קטן, אבל יש בו משהו חשוב. פירמידה היא צורה קשיחה. כל קומה יושבת על הקודמת, ואי אפשר לבנות את העליונה לפני שהתחתונה גמורה. מסלאו כתב משהו גמיש בהרבה. באותו מאמר מ-1943 הוא הציע דוגמה של אדם ממוצע, שאולי מסופק ב-85 אחוז בצרכים הפיזיים שלו, ב-70 אחוז בביטחון, ב-50 אחוז באהבה, ב-40 אחוז בהערכה, וב-10 אחוז במימוש עצמי. כלומר, כל הצרכים פועלים בו בזמן. אף אחד לא מחכה למלא קומה שלמה לפני שהוא מתחיל לחיות את הבאה.

ויש עוד פרט במאמר הזה, שכמעט לא מופיע בתמונה הפופולרית. כשמסלאו תיאר את הצורך באהבה, הוא כתב שהוא כולל גם לתת אהבה וגם לקבל אותה. כלומר, כבר בשלב האמצעי של הסולם, הרבה לפני הפסגה, יש בנו צורך לא רק להיות נאהבים אלא גם לאהוב. נחזור לזה בהמשך הפרק, כי נראה לי שזה אחד הדברים החשובים ביותר שהוא כתב.

אני מעדיף לחשוב על זה כעל סולם ולא כעל פירמידה. על סולם עומדים בכמה שלבים בבת אחת. רגל אחת למטה, רגל אחת למעלה, ויד שכבר מחפשת אחיזה גבוה יותר. ויש בסולם עוד משהו שאין בפירמידה: הוא פתוח בשני הכיוונים. אפשר לעלות בו, ואפשר לרדת.

מה שהסולם הזה צודק בו

לפני שאמשיך הלאה, חשוב לי לומר משהו פשוט. מסלאו צודק בדבר אחד גדול. אדם רעב לא צריך שיחה על מהות. הוא צריך אוכל. אדם שלא בטוח בביתו לא צריך תרגיל של הקשבה פנימית. הוא צריך ביטחון.

יש סוג של דיבור רוחני שמדלג על זה. הוא מציע לאנשים שסובלים ממחסור אמיתי "למצוא משמעות" במקום לטפל במחסור. זה לא הספר הזה. משמהות לא באה במקום לחם, במקום בית או במקום קשר. היא לא תרופה לעוני, לבדידות או למחלה. אם יש בה ערך, הוא בכך שהיא משנה את הדרך שבה אנחנו פוגשים את כל אלה, ולא בכך שהיא מבטלת אותם.

ויחד עם זה, הדוגמה של מסלאו עצמו מראה שגם מי שחסר לו הרבה, חי כבר עכשיו בכל השלבים. גם מי שנאבק על פרנסה אוהב, רוצה להיות שייך, ושואל בשביל מה. השאלה על משמעות לא שמורה למי שכבר סיים לדאוג לכל השאר. לפעמים היא דווקא חזקה יותר אצל מי שלא סיים.

מה שמעל הפסגה

בשנים האחרונות לחייו, מסלאו חזר לסולם שלו ושינה בו משהו. במאמרים שכתב סביב 1969, שחלקם קובצו אחר כך בספר "המרחקים הרחוקים של הטבע האנושי", הוא תיאר שלב נוסף, מעל המימוש העצמי. הוא קרא לו "התעלות עצמית": הרגע שבו אדם פונה אל משהו גדול ממנו, אל אדם אחר, אל רעיון, אל קהילה, אל מה שהוא חווה כקדוש. הפסיכולוג מארק קולטקו-ריברה, שחזר לכתבים האלה במאמר מ-2006, טען שהתוספת הזו כמעט נשכחה, ושהיא משנה את התמונה כולה.

כי אם יש שלב מעל המימוש העצמי, אז המימוש העצמי הוא לא הפסגה. הוא לא סוף הדרך, אלא נקודת מעבר.

כמה שנים לפני כן, ויקטור פראנקל הגיע למסקנה דומה מכיוון אחר לגמרי. פראנקל, פסיכיאטר מווינה ששרד את מחנות ההשמדה, כתב שמימוש עצמי לא יכול להיות מטרה. לפי מה שכתב, הוא אפשרי רק כתוצאה, כתוצר לוואי של פנייה למשהו או למישהו מחוץ לעצמי. מי שמכוון ישירות אל המימוש העצמי שלו, מפספס אותו. מי ששוכח את עצמו בתוך משימה או בתוך אהבה, מגלה אותו כמעט בלי לשים לב.

פראנקל השתמש בדימוי של העין כדי להסביר את זה. העין, כתב, רואה את העולם דווקא משום שהיא לא רואה את עצמה. ברגע שעין מתחילה לראות משהו מעצמה, כמו כתם או ערפל, זה סימן שמשהו בה לא תקין.

אני אוהב את הדימוי הזה, משום שהוא מוביל ישר אל האות שבמרכז הספר.

אות אחת: ע ו-ה

המילה "משמהות" לא קיימת במילון. היא נולדה תוך כדי כתיבה, כשניסיתי לתאר משהו שלא הצלחתי לתאר במילים שהיו לי.

היו לי שתי מילים קרובות. "משמעות", שנשמעת כמו התשובה לשאלה "בשביל מה". ו"מהות", שנשמעת כמו התשובה לשאלה "מה זה". בטיוטה הראשונה של הספר ניסיתי להגדיר את שתיהן. כתבתי שמשמעות היא היכולת לשמוע ולקלוט את פנימיות הדברים ולהבין אותה לעומק, וגם היכולת לראות משמעות בכל דבר, ובמיוחד בדברים שאנחנו עושים. ובשורה הבאה כתבתי משהו שעוד לא היה לו שם: היכולת לצקת מהות בכל דבר שאנחנו עושים.

לזה קראתי משמהות.

המילה נבנתה מהחלפה של אות אחת. במילה "משמעות" יש ע. כשהיא מפנה מקום ל-ה, נולדת מילה חדשה.

אפשר לקרוא את ה-ע כ"עין". והעין, כמו שאמר פראנקל, מסתכלת החוצה. היא מחפשת, משווה, מודדת. היא שואלת "איפה המשמעות?" ומצפה למצוא אותה איפשהו: בעבודה הנכונה, בקשר הנכון, ברגע שבו הכול יתבהר. רוב חיינו אנחנו חיים עם העין הזו פקוחה, ויש בזה הרבה טוב. אבל יש בזה גם הנחה סמויה: שהמשמעות נמצאת בחוץ, ושצריך רק למצוא אותה.

ואת ה-ה אפשר לקרוא כנשימה. היא האות שנאמרת כמעט בלי כלום, רק באוויר שיוצא מבפנים. במדרש בראשית רבה נאמר עליה שכל האותיות תופסות את הלשון, וה' לא תופסת אותה. לא צריך לעשות בפה שום תנועה מיוחדת כדי לומר אותה. מספיק לנשום החוצה.

הספר הזה מציע תנועה מן העין אל הנשימה. לא לסגור את העין ולוותר על החיפוש בחוץ, אלא לשים לב שיש גם משהו בפנים. משהו שלא צריך למצוא, רק להכיר בו. ואחר כך לצקת אותו החוצה, אל החיים.

ה' הידיעה

לאות ה' יש בעברית תפקיד שכל ילד מכיר: ה' הידיעה. זו האות שהופכת דבר כללי לדבר מסוים. "ספר" יכול להיות כל ספר. "הספר" הוא הספר הזה, שאני מחזיק עכשיו ביד.

כשאני חושב על המעבר ממשמעות למשמהות, ה' הידיעה היא אולי הקריאה הכי מעשית של האות. "משמעות" היא מושג. היא של כולם ושל אף אחד. אפשר לדבר עליה שעות, לקרוא עליה ספרים, להתווכח עליה, ולא לגעת בה אף פעם. "המשמעות", עם ה', היא כבר משהו אחר. היא לא משמעות כלשהי. היא זו שאני יודע. זו שמכירה אותי, ושאני מכיר אותה.

יש בזה שינוי עמוק בשאלה עצמה. השאלה "מה המשמעות של החיים?" היא שאלה כללית. אפשר לשאול אותה על כל אדם, בכל מקום, בכל זמן, ולכן היא גם כמעט בלתי אפשרית לתשובה. השאלה "מה אני יודע שהוא שלי?" קטנה יותר, ומסוכנת יותר. היא לא מאפשרת להתחבא מאחורי הכלל.

הפילוסופים קוראים לזה לפעמים ההבדל בין שאלה על "משמעות החיים" לבין שאלה על "משמעות בחיים". הראשונה שואלת אם יש לעולם כולו תכלית. השנייה שואלת מה נותן טעם לחיים של אדם מסוים. אני לא חושב שהשאלה הראשונה חסרת ערך, ובחלק הראשון של הספר אחזור אליה. אבל ה' הידיעה מזמינה אותנו לשאול קודם את השנייה. לא "מה המשמעות?", אלא "מה כבר ידוע לי, אם אעצור רגע להקשיב?".

ופה מגיע הדבר שהכי חשוב לי לומר בפרק הזה: את המהות לא ממציאים. מכירים בה. היא לא תשובה שבונים מאפס, אלא משהו שכבר נמצא, ומחכה שנדע אותו. בחלק השני של הספר, חלק הידיעה, אכתוב על זה בהרחבה, ועל המחיר שיש לפעמים להכרה הזו. כאן רק אסמן את הנקודה: ה' הידיעה היא לא ידיעה חדשה. היא הכרה במה שיש.

אותו בוקר, שתי שאלות

כדי שזה לא יישאר רעיון, אני רוצה להציע תמונה פשוטה.

דמיינו בוקר רגיל. אתם קמים, מתלבשים, יוצאים לעבודה או לכל מה שממלא את היום. אין בבוקר הזה שום דבר מיוחד. אפשר לעבור אותו עם השאלה הראשונה, שאלת העין: מה הבוקר הזה נותן לי? האם העבודה הזו משמעותית? האם אני במקום הנכון? האם זה מה שהייתי אמור לעשות בחיים? אלה שאלות לגיטימיות, ולפעמים חשובות מאוד. אבל כשהן השאלות היחידות, הבוקר נעשה מבחן. כל יום נמדד מול השאלה אם הוא "שווה את זה", ורוב הימים, באופן טבעי, לא עוברים את המבחן.

ואפשר לעבור את אותו בוקר עם השאלה השנייה, שאלת הנשימה: מה אני מביא לבוקר הזה? לא מה הוא אומר עליי, אלא מה אני יוצק לתוכו. השאלה הזו לא משנה את העבודה, את הכביש או את מזג האוויר. היא משנה את הכיוון שבו אני עומד מולם. במקום להמתין שהבוקר יוכיח את ערכו, אני מתחיל ממה שאני כבר יודע שחשוב לי, ושואל איך הוא יכול להיכנס גם לכאן. לשיחה עם מי שעובד לצידי. לאופן שבו אני עונה למייל. לרגע של תשומת לב לפני שאני נכנס הביתה.

אני לא טוען שהשאלה השנייה טובה מהראשונה. שתיהן נחוצות. העין שומרת עלינו מלהישאר במקום שלא מתאים לנו, והנשימה שומרת עלינו מלחכות כל החיים לרגע שבו הכול יתאים. אבל רובנו מכירים היטב את השאלה הראשונה, וכמעט לא מתרגלים את השנייה. הספר הזה הוא, במידה רבה, תרגול שלה.

ה' כנשימה, ה' כשם

יש לאות ה' עוד קריאה אחת, ואני לא רוצה להסתיר אותה.

במסכת מנחות, הגמרא קוראת את המילה "בהבראם" מספר בראשית כ"בה' בראם": העולם נברא באות ה'. ובמסורת היהודית, ה' היא גם קיצור של השם. כשכתבתי בטיוטה הראשונה על משמהות, כתבתי שיש בה מעין יציקה של ה' האלוהות בתוך הדברים שאנחנו עושים.

אני לא מבקש מאף קורא להאמין במשהו מסוים כדי לקרוא את הספר הזה. יש מי שיקרא את ה' כנשימה ותו לא, ויש מי שיקרא בה את השם. שתי הקריאות פתוחות כאן, וגם קריאות אחרות. אבל אני כן רוצה לומר את מה שאני חווה: כשאדם יוצק את מה שבאמת בתוכו אל תוך החיים, משהו גדול ממנו נוכח שם. אולי זה מה שמסלאו ניסה לתאר כשהוסיף שלב מעל הפסגה. אולי זה מה שפראנקל ראה בעין ששוכחת את עצמה.

ואותה גמרא במנחות מוסיפה פרט על צורת האות, שאחזור אליו בפרק "האכסדרה הפתוחה", בחלק הראשון. היא פתוחה מלמטה, כמו מרפסת שאפשר לצאת ממנה. את זה אשאיר לשם, כי זו כבר שאלה על חירות.

אהבה

אני רוצה לחזור עכשיו לסולם של מסלאו, ולשים לב לאיפה שהאהבה נמצאת בו. היא לא בבסיס, ולא בפסגה. היא בדיוק באמצע. מתחתיה הגוף והביטחון, מעליה ההערכה והמימוש. היא הנקודה שבה הסולם עובר מצרכים שקשורים לשרידה אל צרכים שקשורים למי שאנחנו.

מסלאו עצמו הבחין, בספר שכתב ב-1962, בין שני סוגים של אהבה. את הראשון הוא כינה "אהבת חסר": אהבה שנולדת ממה שחסר לי, ומבקשת שהאחר ימלא אותו. את השני כינה "אהבת הוויה": אהבה למי שהאחר הוא, בלי קשר למה שהוא נותן לי. הוא לא חשב שהראשונה פסולה. כולנו אוהבים גם מתוך חסר, וזה אנושי. אבל הוא ראה בשנייה משהו נדיר יותר, וחופשי יותר.

כמה שנים לפני כן, אריך פרום כתב ספר קטן בשם "אמנות האהבה". הטענה המרכזית שלו, בקיצור, הייתה שאהבה היא לא בעיקר רגש שנופלים לתוכו, אלא יכולת שמתרגלים ופעולה שעושים. ושלב הליבה של הפעולה הזו הוא נתינה, יותר מקבלה.

כשקראתי את שני אלה יחד, שמתי לב למשהו שקורה במילה העברית עצמה.

שתי ה' במילה אחת

במילה "אהבה" יש שתי ה'. ובאמצען, בלב המילה, יש את הצירוף "הב". בעברית של המקרא, "הָבָה" פירושו "תן". "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים", אומרים בוני מגדל בבל. "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי", אומר יעקב ללבן. אפשר לקרוא את המילה "אהבה" כאילו היא מסתירה בתוכה הוראה: תן.

זו לא קריאה מדעית, וגם לא אטימולוגיה. זו דרך לקרוא, כמו שה-ע וה-ה הן דרך לקרוא. אבל היא פוגשת רעיון שכתב רבי אליהו דסלר במכתב מאליהו, בחיבור שנקרא "קונטרס החסד". דסלר טען שהנתינה לא באה רק אחרי האהבה, אלא גם יוצרת אותה. אנחנו אוהבים את מי שנתנו לו. הורה אוהב את הילד שלו, בין השאר, משום שנתן לו כל כך הרבה.

ויש עוד דבר קטן במילה הזו, שהמסורת אהבה לשים לב אליו. בגימטריה, "אהבה" שווה 13: א' היא 1, ה' היא 5, ב' היא 2, ושוב ה' היא 5. גם "אחד" שווה 13: א' היא 1, ח' היא 8, ד' היא 4. מכאן נולד המשחק הישן: אהבה היא הדרך שבה שניים נעשים אחד.

לדעת ולאהוב

יש מילה עברית שקושרת את ה' הידיעה אל האהבה, והיא המילה "ידע" עצמה. "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ", נאמר בתחילת ספר בראשית. במקרא, לדעת אדם אחר פירושו גם לאהוב אותו, להיות איתו בקרבה הכי גדולה שיש. העברית לא מפרידה כאן בין הכרה לבין אהבה. היא משתמשת באותה מילה לשתיהן.

על המשמעות הזו של הידיעה אכתוב בהרחבה בחלק השני של הספר. כאן אני רוצה רק לשים לב למה שהיא אומרת על הפרק הזה. אם לדעת פירושו גם לאהוב, אז ה' הידיעה היא לא רק אות של דקדוק. היא אות של קרבה. "משמעות" כללית אפשר לחקור מרחוק. "המשמעות", זו שאני יודע, אי אפשר להכיר בלי להתקרב אליה. ואולי גם להפך: את מה שאנחנו אוהבים באמת, אנחנו מתחילים לדעת.

בכל לבבך

בתפילת שמע, שהיא אולי הטקסט המוכר ביותר במסורת היהודית, נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". המשנה במסכת ברכות עוצרת על המילה "לבבך" ודורשת אותה: "בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע". המפרשים מסבירים שהדרשה נשענת על כך שהמילה כתובה בשתי ב', "לבבך" ולא "לבך".

והמשנה הזו לא מביאה את הפסוק סתם. היא פותחת בקביעה שאדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, ורק אחר כך מביאה את "ואהבת" כראיה. כלומר, האהבה שהיא מתארת לא מחכה שהחיים יהיו טובים. היא אהבה שעומדת גם מול מה שקשה.

אני מוצא בדרשה הזו משהו שנוגע ישירות למשמהות. האהבה שהמשנה מתארת היא לא אהבה של החלקים הטובים בלבד. היא אהבה שמביאה איתה את כל האדם, גם את מה שהוא לא גאה בו, גם את הפחד, גם את הרצון לקחת. מי שמחכה להיות שלם לפני שהוא אוהב, יחכה לנצח. מי שאוהב בשני היצרים, מתחיל מאיפה שהוא.

וזה מחזיר אותי לסולם של מסלאו. אמרתי קודם שאין צורך לסיים קומה לפני שמתחילים את הבאה. גם באהבה, אין צורך להיות מושלמים, מסופקים לגמרי או משוחררים מכל חסר, כדי לצקת משהו. אפשר לאהוב גם מתוך החסר, ואפשר לצקת מהות גם כשהסולם עוד רועד.

אהבה כיציקה

אני מביא את כל זה משום שנראה לי שאהבה היא הדוגמה הכי ברורה למשמהות שאני מכיר.

כשאנחנו מחפשים אהבה בעין, אנחנו שואלים מה האחר יכול לתת לנו. זו אהבת החסר של מסלאו, ויש בה הרבה כנות. אבל אהבה שנשארת שם, נשארת שאלה של משמעות: מה זה נותן לי, בשביל מה זה טוב. כשאנחנו אוהבים מתוך הנשימה, השאלה משתנה. היא נעשית "מה אני יוצק לתוך הקשר הזה?". לא מה הקשר אומר עליי, אלא מה אני מביא אליו.

וזה נכון לא רק באהבה בין בני זוג. זה נכון באהבה של הורה לילד, בחברות ארוכה, באהבה למקום, למקצוע, לשפה, לרעיון. בכל אחת מהן אפשר לעמוד מול השאלה "מה זה נותן לי?", ובכל אחת מהן אפשר גם לשאול "מה אני מביא לכאן?". השאלה השנייה לא מבטלת את הראשונה. היא רק מזכירה שהאהבה היא לא רק משהו שקורה לנו. היא גם משהו שאנחנו עושים, יום אחרי יום, בבחירות קטנות.

ופה, אני חושב, נמצא החיבור בין כל מה שכתבתי בפרק הזה. מסלאו המאוחר הוסיף שלב מעל הפסגה, ותיאר אותו כפנייה אל משהו גדול מהעצמי. פראנקל אמר שמימוש עצמי קורה רק כתוצר לוואי של פנייה כזו. פרום אמר שאהבה היא פעולה של נתינה. דסלר אמר שנתינה יוצרת אהבה. ארבעה אנשים, ארבע שפות, וכולם מצביעים לאותו כיוון: מהות נעשית אמיתית כשהיא יוצאת החוצה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", נאמר בספר ויקרא. אני קורא את זה גם כך: את מה שאתה יודע שהוא שלך, את המהות שלך, תן גם לאחר. אל תשמור אותה בפנים.

ויכוח עם עצמי

ספר שלא מתווכח עם עצמו הופך להטפה, ולכן אני רוצה לעצור כאן ולהקשות על כל מה שכתבתי.

הקושיה הראשונה: זה נשמע יפה מדי. "לצקת מהות", "לאהוב מתוך הנשימה". קל לכתוב משפטים כאלה, וקשה לחיות אותם ביום שלישי בבוקר, כשהילדים לא מוכנים, החשבון בבנק לא מסתדר, ואף אחד לא מתעניין במהות של אף אחד. התשובה שלי היא שזה נכון, ושהספר הזה לא מבטיח שזה יהיה קל. בחלק השלישי, חלק היציקה, אכתוב בדיוק על זה: על הבחירות הקטנות, ועל כך שמשמהות לא קורית ברגעים גדולים אלא בבוקר רגיל. אבל אני מודה שיש סכנה. שפה רוחנית יכולה להפוך למקום מסתור מהחיים, במקום לדרך להיכנס אליהם.

הקושיה השנייה: מסלאו עצמו שנוי במחלוקת. את רעיון המימוש העצמי מסלאו פיתח בעיקר מתוך התבוננות בקבוצה קטנה של אנשים שהוא עצמו בחר, ורבים מהם היו דמויות היסטוריות מפורסמות. חוקרים העירו לאורך השנים שזה בסיס צר, ושהסולם שלו משקף תרבות מסוימת, מערבית ואינדיבידואליסטית, יותר משהוא משקף את האדם באשר הוא. יש תרבויות שבהן השייכות, ולא המימוש העצמי, היא מה שנמצא למעלה. אני לא מביא את מסלאו כאן כדי לומר שהוא צדק בכל. אני מביא אותו משום שהוא עצמו, בסוף חייו, הבין שמשהו חסר בסולם שלו, וניסה להוסיף אותו.

הקושיה השלישית: אהבה היא לא תמיד נתינה. יש אהבות שבהן אחד נותן והשני רק לוקח, ויש נתינה שהיא בעצם דרך לשלוט. ההבחנה של מסלאו בין שני סוגי האהבה, והטענה של פרום שאהבה היא יכולת שצריך ללמוד, נועדו בדיוק לזה. לא כל נתינה היא אהבה, ולא כל אהבה בריאה. משמהות באהבה לא אומרת לתת הכול. היא אומרת לדעת מה אני נותן, ולמה. זו שוב ה' הידיעה.

לפני שנכנסים

בפרק הזה הצעתי שלוש תנועות. מן הפירמידה אל הסולם: הצרכים שלנו פועלים יחד, והשאלה על משמעות לא מחכה לסוף. מן העין אל הנשימה: מעבר לחיפוש בחוץ יש גם משהו בפנים, שצריך להכיר בו. ומן הקבלה אל הנתינה: אהבה היא הדוגמה הכי קרובה שאני מכיר למהות שנוצקת החוצה.

ארבעת החלקים של הספר ממשיכים מכאן. החלק הראשון מתחיל בטענה שאולי תפתיע: שלחיים אין משמעות מובנית, ושזו לא הבשורה הרעה. אם הכתוב בפרק הזה נכון, ומהות היא משהו שמכירים בו ויוצקים אותו, אז העובדה שהעולם לא מגיש לנו משמעות מוכנה היא לא חיסרון. היא המקום שבו מתחילה החירות שלנו לצקת.

ואפשר לראות כבר כאן את ארבעת העקרונות שהספר נשען עליהם, כמו בזעיר אנפין. חירות: הסולם פתוח בשני הכיוונים, ואף אחד לא קובע בשבילנו באיזה שלב נעמוד. ידיעה: ה' הידיעה, ההכרה במה שכבר שלנו, והקרבה שהמילה "ידע" נושאת. יציקה: אהבה כפעולה, כנתינה, כמשהו שעושים ולא רק מרגישים. הדדיות: "ואהבת לרעך כמוך", והטענה החוזרת של מסלאו, פראנקל, פרום ודסלר, שמהות נעשית אמיתית רק כשהיא פונה אל מחוץ לעצמי.

כל אחד מהעקרונות האלה יקבל חלק משלו, ובכל חלק שלושה פרקים. הם לא שלבים שעוברים בזה אחר זה, כמו קומות בפירמידה. הם יותר כמו ארבעה שלבים בסולם, שעומדים עליהם לפעמים בבת אחת. מי שקורא את הספר לפי הסדר יפגוש אותם לפי הסדר. מי שקופץ לפרק שקורא לו, יגלה שגם שם נמצאים שלושת האחרים.

ואם הייתי צריך לסכם את השער הזה במשפט אחד, הייתי כותב כך: משמעות מחפשים בעין, ומשמהות יוצקים בנשימה. ולפעמים, הדבר הראשון שיוצקים הוא אהבה.