משמהות ואהבה

אם שואלים אנשים מה נותן לחייהם הכי הרבה משמעות, התשובה הנפוצה ביותר כמעט אף פעם לא קשורה להישגים. היא קשורה לאנשים. לילדים, לבן או בת זוג, להורים, לחברים. במילה אחת: אהבה.

ובכל זאת, אנחנו יודעים מעט מאוד על אהבה. אנחנו מדברים עליה כאילו היא משהו שקורה לנו. "נפלתי באהבה." "האהבה נגמרה." כמו מזג אוויר, שמגיע ועוזב בלי שאלה. והמאמר הזה מציע לחשוב עליה אחרת: לא כמשהו שקורה לנו, אלא כמשהו שאנחנו יוצקים.

אמנות, לא מזל

ב-1956 פרסם הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום ספר בשם "אמנות האהבה". כבר בכותרת הוא הציע עמדה שהייתה, ועודנה, הפוכה למקובל. רוב האנשים, כתב פרום, חושבים שהבעיה באהבה היא למצוא את האדם הנכון, או להיות אהובים. מעט מאוד אנשים חושבים שהבעיה היא היכולת לאהוב. כאילו אהבה היא לא משהו שצריך ללמוד.

פרום טען ההפך. לדבריו, אהבה היא אמנות, כמו מוזיקה או ציור, ודורשת ידע, תרגול ומאמץ. והיא קודם כול פעולה, לא תחושה. לא "ליפול", אלא "לעמוד". לא לקבל, אלא לתת.

הוא תיאר כמה יסודות שחוזרים בכל צורה של אהבה בוגרת: אכפתיות, אחריות, כבוד וידיעה. וכדאי לעצור על האחרון. כדי לאהוב מישהו באמת, צריך לדעת אותו. לא את הדימוי שלו, לא את מה שאנחנו רוצים שיהיה, אלא את מי שהוא.

נותנים למי שאוהבים, או אוהבים את מי שנותנים לו?

הרב אליהו אליעזר דסלר, מגדולי ההוגים של תנועת המוסר במאה העשרים, כתב על אהבה רעיון שנשמע בהתחלה כמו טעות. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו נותנים למי שאנחנו אוהבים. הרב דסלר טען שגם ההפך נכון, ואולי עוד יותר: אנחנו אוהבים את מי שאנחנו נותנים לו.

הדוגמה הבולטת היא הורים וילדים. ההורה נותן לילד כל כך הרבה, ודווקא הנתינה הזו היא שמעמיקה את האהבה. מה שאדם נותן ממנו, כתב הרב דסלר, נעשה חלק ממנו. ולכן הוא אוהב אותו.

זו בדיוק השפה של משמהות. אהבה היא אולי הצורה העמוקה ביותר של יציקת מהות אל אדם אחר. כשאנחנו נותנים מעצמנו, מהזמן שלנו, מתשומת הלב, מהכוח, משהו מהמהות שלנו עובר אל האחר. והאחר נעשה, במובן מסוים, חלק ממה שאנחנו.

אהבה ואחד

במסורת היהודית יש משחק מספרים ידוע. בגימטריה, המילה "אהבה" שווה 13, וגם המילה "אחד" שווה 13. מכאן נלמד לא פעם שאהבה היא מה שהופך שניים לאחד.

אבל כדאי לשים לב לניואנס. "אחד" לא אומר שאחד מהשניים נעלם. אהבה בוגרת היא לא מיזוג שבו מישהו מוותר על המהות שלו. פרום הזהיר במפורש מצורות של "אהבה" שבהן אדם מאבד את עצמו בתוך האחר, או בולע אותו. הוא תיאר אהבה בוגרת כאיחוד שבו כל אחד שומר על השלמות שלו. שניים שנעשים אחד, ובכל זאת נשארים שניים.

במאמר על מערכות יחסים כאן כתבנו שמהות שנמחקה לא יכולה להיוצק לשום מקום. באהבה זה נכון במיוחד. כדי לתת מעצמך, צריך שיהיה לך עצמי.

עזה כמוות

בשיר השירים נאמר: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח, ו). יש בפסוק הזה משהו מפחיד ומנחם בבת אחת. אהבה חזקה כמו מוות. היא לא עדינה ושברירית כמו שנדמה לפעמים. היא כוח.

ויש בה גם קשר למה שכתבנו על הגיא. מי שאוהב, חשוף. הוא עלול לאבד, להיפגע, להתאכזב. כל אהבה כוללת בתוכה את האפשרות של אבל. ובכל זאת, רוב האנשים, כשהם מסתכלים אחורה, לא מתחרטים על האהבה. גם לא על זו שכאבה.

אולי זה משום שאהבה היא אחד המקומות היחידים שבהם המשמעות והמהות נפגשות בלי מאמץ. אנחנו לא צריכים לשכנע את עצמנו שהאהבה שלנו משמעותית. אנחנו יודעים. וזה בדיוק הרגע שבו ה' הידיעה נכנסת למילה.

לאהוב גם את עצמנו

יש צורה אחת של אהבה שמעוררת אי נוחות אצל רבים: אהבה עצמית. היא נשמעת כמו אנוכיות, כמו התמקדות מוגזמת בעצמנו. פרום טען שזו טעות. לדבריו, אנוכיות ואהבה עצמית הן לא אותו דבר, ובמובנים רבים הן אפילו הפכים. האדם האנוכי לא אוהב את עצמו יותר מדי. הוא אוהב את עצמו מעט מדי, ומנסה למלא את החסר בלקיחה.

אהבה עצמית במובן של פרום היא אותה אהבה שאנחנו מעניקים לאחרים, רק מופנית פנימה: אכפתיות, אחריות, כבוד וידיעה. ובמיוחד ידיעה. מי שמכיר את המהות שלו ומכבד אותה, יכול לתת ממנה בלי לחשוש שתיגמר. מי שלא, נותן מתוך חוסר, ומרגיש שמתרוקן.

במובן הזה, אהבה עצמית היא לא ההפך מאהבת הזולת. היא התנאי שלה. כדי לצקת מהות אל אדם אחר, צריך קודם להכיר אותה, ולתת לה ערך.

לא רק רומנטית

חשוב לומר שהמאמר הזה לא עוסק רק באהבה רומנטית. פרום עצמו כתב על כמה צורות של אהבה: אהבת הורים, אהבת אחים במובן הרחב של אהבת בני אדם, אהבה עצמית ואהבה רומנטית. ובכולן, לדבריו, אותו עיקרון: אהבה היא פעולה של נתינה.

גם חבר שמתקשר כל שבוע אוהב. גם שכנה שמביאה מרק אוהבת. גם מי שמטפל בהורה מבוגר אוהב, לפעמים בלי מילים בכלל. משמהות באהבה היא לא בעוצמה של הרגש, אלא באיכות של מה שיוצקים.