להיות חלק ממשהו גדול יותר

יש סתירה שכמעט כל מי שעוסק בשאלת המהות פוגש בשלב מסוים.

מצד אחד, כדי להכיר את המהות צריך להשתחרר מציפיות של אחרים. להפסיק לחיות לפי מה שהחברה, המשפחה או הסביבה קבעו בשבילנו, ולגלות מה באמת שלנו. מצד שני, כמעט כל מי שמספר על רגעים של משמעות עמוקה, מספר עליהם בהקשר של אחרים. של שייכות, של קהילה, של משהו גדול יותר מהם.

אז מה זה? להשתחרר מהאחרים, או להתחבר אליהם?

חברה וקהילה

ד"ר שמעון אזולאי מציע, בספרו "מהפכת המשמעות", הבחנה שעוזרת לפרק את הסתירה הזו. הוא מבחין בין חברה לבין קהילה.

חברה, לדבריו, מבוססת על פונקציונליות. מוסדות, חוקים, תפקידים. היא קובעת מה מצופה מאיתנו, ומודדת אותנו לפי מידת ההתאמה. קהילה היא משהו אחר: מארג של קשרים רגשיים וערכיים, שיש בהם הדדיות, תמיכה ושייכות. בחברה אנחנו ממלאים תפקיד. בקהילה רואים אותנו.

עם ההבחנה הזו, הסתירה מתחילה להתפרק. מה שצריך להשתחרר ממנו הוא בעיקר הציפיות של החברה. התבניות, הסטנדרטים, מה ש"נחשב". ומה שאפשר להתחבר אליו, ואולי צריך, הוא קהילה. מקום שבו לא מוותרים על המהות כדי להשתייך, אלא מביאים אותה.

מה שנחשב, ומה שמהותי

אחד הפרקים בטיוטת הספר "ממשמעות למשמהות" נקרא "להיות חלק ממשהו גדול יותר: מהות במקום מה שנחשב". הצירוף הזה מדויק. "מה שנחשב" הוא השפה של החברה: מה מקובל, מה מצליח, מה נראה טוב. "מהות" היא השפה של מה שאנחנו באמת.

כשאדם מצטרף למשהו גדול יותר מתוך "מה שנחשב", הוא מוצא את עצמו לרוב מתאים את עצמו, מסתיר, מעמיד פנים. השייכות מחייבת אותו להיות קצת פחות הוא. כשאדם מצטרף מתוך המהות, קורה ההפך. הקבוצה, המטרה או הקהילה הופכות למקום שבו המהות שלו יכולה להתבטא יותר, ולא פחות.

זה גם מבחן טוב לשאלה אם המקום שאנחנו שייכים אליו הוא קהילה או חברה: האם אני צריך להיות פחות אני כדי להיות כאן, או יותר?

איזון, לא ויתור

אזולאי מצביע על האינדיבידואליזם המערבי כאחד האתגרים המרכזיים של זמננו. החברה המודרנית מרוממת את חירות הפרט, ולפעמים עושה את זה על חשבון שייכות וחיבור. כשה"אני" הופך למרכז הבלעדי, מערכות היחסים שמחזיקות את הנפש עלולות לקרוס.

אבל חשוב לשים לב: אזולאי לא יוצא נגד האינדיבידואליזם. הוא מציע לו איזון. אדם פורח, לדבריו, כשיש לו שורשים: קהילה, קשרים, מחויבות. בלי אלה, אפשר לצבור הישגים רבים ועדיין לחיות חיים שמרגישים ריקים.

במשמהות, האיזון הזה מתבטא בשני עקרונות שעובדים יחד. חירות: אף אחד לא יכול לתת לנו משמעות או לקחת אותה. והדדיות: מהות נעשית אמיתית כשהיא נוצקת גם אל אחרים. הראשון שומר שלא נאבד את עצמנו בקבוצה. השני שומר שלא נאבד את עצמנו בבדידות.

מנהיגות כהקשבה

אחד הרעיונות של אזולאי שמתחברים ישירות להדדיות הוא הגדרה מחדש של מנהיגות. לא שליטה, אלא הקשבה, הכלה ולקיחת אחריות על רגשותיהם וחוויותיהם של אחרים. ההורים, המורים, המנהלים: התפקיד שלהם, לדבריו, הוא לא רק להוביל, אלא לארוג קשרים שיוצרים משמעות משותפת.

זה משנה את השאלה מי יכול להיות מנהיג. לא צריך תואר או תפקיד כדי ליצור קהילה. מספיק להיות מי ששם לב. מי שמזמין את מי שתמיד נשאר בצד. מי ששואל את השאלה השנייה, אחרי ה"מה שלומך" הראשון. בכל קבוצה יש מישהו כזה, ובדרך כלל הוא זה שבזכותו הקבוצה היא קהילה ולא רק אוסף של אנשים.

כשהקהילה דורשת התאמה

צריך להיות כנים גם לגבי הצד השני. לא כל קבוצה שקוראת לעצמה קהילה היא קהילה. יש קבוצות שנותנות שייכות חמה ועוטפת, ובתמורה דורשות לחשוב כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לרצות את מה שכולם רוצים. השייכות שם אמיתית, אבל המחיר הוא המהות.

המבחן שהוצע למעלה עובד גם כאן: האם אני צריך להיות פחות אני כדי להיות כאן? קהילה בריאה יכולה לבקש מאיתנו הרבה. מחויבות, זמן, ויתורים, אחריות. אבל היא לא מבקשת מאיתנו להפסיק להיות מי שאנחנו. להפך: היא צריכה את מה שרק אנחנו יכולים להביא.

ערבות

במסורת היהודית יש ביטוי ותיק לרעיון הזה: "כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות לט, א). ערבות היא לא רק אכפתיות. היא אחריות. מי שערב למישהו, נושא בתוצאות של מה שקורה לו.

אזולאי מזכיר שהחברה הישראלית ידעה בעבר לבנות קהילות של ערבות הדדית, ומציע לחזור לשיחה על קהילתיות כערך, ולא כזיכרון נוסטלגי. זה לא עניין של מדיניות בלבד. זו בחירה יומיומית של כל אחד מאיתנו, על מי אנחנו לוקחים אחריות ואת מי אנחנו רואים.

החובה לראות

אחד המקומות שבהם הרעיון הזה מקבל משמעות חדה במיוחד הוא הגיל המבוגר. אזולאי מתאר את הבדידות בגיל השלישי כסימפטום חברתי עמוק. בחברה שמקדשת צעירות, נראות ותפקוד, מי שמפסיק לתפקד נעלם. הוא הופך לבלתי נראה.

והתרופה שהוא מציע לא גדולה ולא מורכבת. היא בחירה מוסרית יומיומית: להרים טלפון, לשים לב, להזמין, לשוחח, לזכור.

יש בזה משהו שמתחבר לשורשים של משמהות עצמה. הספר "ממשמעות למשמהות" נולד משיחות בין הכותב לבין אביו. בגיל שמונים, כשהזמן התפנה, האב התחיל לעסוק ביתר שאת בשאלת המשמעות והמהות של החיים. מתוך השיחות עלתה הבנה פשוטה: בלי משמהות קשה יותר לחיות, קשה יותר לקום בבוקר, וזה ניכר אפילו בבריאות. וכשיש משמהות במה שעושים, כמעט כל היבט בחיים מקבל כוח חדש.

אבל השיחות עצמן היו חלק מהתשובה. העובדה שמישהו בא לשאול, להקשיב ולחשוב יחד על השאלות הגדולות. והן נתנו משמעות לשני הצדדים: לאב שמצא בהן סיבה חדשה, ולבן שגילה בכתיבת הספר, ובמיוחד בכתיבתו יחד עם אביו, משמהות משלו.

משהו גדול יותר, בגודל אנושי

"להיות חלק ממשהו גדול יותר" נשמע לפעמים כמו קריאה לדברים עצומים. תנועה, מהפכה, שליחות. ויש אנשים שזה המקום שלהם. אבל לרובנו, הדבר הגדול יותר הוא בגודל אנושי. משפחה. חבורה קטנה. שכונה. קבוצה של אנשים שנפגשים כל שבוע. מקום עבודה שבו מכירים אחד את השני באמת.

מה שהופך אותם לגדולים יותר הוא לא הגודל, אלא ההדדיות. העובדה שהמהות שלי פוגשת שם את המהות של אחרים, ושמתוך המפגש נוצר משהו שאף אחד מאיתנו לא היה יכול ליצור לבד.