תשובה: לחזור אל עצמנו

למילה "תשובה" יש בעברית שתי משמעויות, והן נשמעות כמעט מנותקות זו מזו. אחת היא מענה לשאלה. השנייה היא חזרה, מהשורש ש-ו-ב: לשוב. לשוב הביתה, לשוב למקום, לשוב בתשובה.

אבל אולי הן לא כל כך רחוקות. אם ההנחה של משמהות נכונה, ולחיים אין משמעות מובנית שמחכה לנו בחוץ, אז אולי התשובה לשאלה "בשביל מה?" לא תימצא בהליכה קדימה, אלא דווקא בחזרה. בתשובה, במובן השני של המילה.

תשובה כחזרה לעצמנו

רוב האנשים מכירים את "תשובה" בהקשר הדתי: חרטה על חטא, בקשת סליחה, תיקון דרך. ובמסורת היהודית יש לזה מבנה ברור. הרמב"ם, בהלכות תשובה, מתאר את התהליך: להכיר בטעות, לעזוב אותה, להתוודות עליה, ולהחליט שלא לחזור אליה.

אבל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הציע בספרו "אורות התשובה" עומק נוסף. אצל הרב קוק, התשובה היא קודם כול חזרה של האדם אל עצמו. אל שורש נשמתו, אל מה שהוא באמת. החטא, בקריאה הזו, הוא לא רק מעשה רע. הוא התרחקות של האדם מעצמו, מהמהות שלו. והתשובה היא הדרך חזרה.

זה רעיון שקשה שלא לשמוע בו את שפת משמהות. אם המהות היא מה שנשאר כשמורידים את התפקידים, הציפיות והרעש, אז אולי כל ההתרחקויות שלנו הן בסופו של דבר התרחקויות ממנה. ותשובה היא לא להפוך למישהו אחר, אלא לחזור להיות מי שהיינו כל הזמן.

איך מתרחקים

ההתרחקות מהמהות כמעט אף פעם לא קורית בבת אחת. היא מצטברת. החלטה קטנה שהתקבלה כדי לרצות מישהו. עוד שנה בעבודה שכבר לא מתאימה. ערך שוויתרנו עליו פעם אחת, ואז עוד פעם, עד שהפסקנו לשים לב שהוא חסר. הרגל שהתחיל כבחירה והפך לאוטומט.

ואז, יום אחד, אנחנו מסתכלים במראה ושואלים את השאלה שפתחה את הספר: האם זה באמת אני? ההתרחקות לא הייתה דרמטית. היא הייתה שקטה, בדיוק כמו הבחירות הקטנות שמגדירות אותנו.

הבשורה הטובה היא שגם הדרך חזרה לא חייבת להיות דרמטית. אם התרחקנו בצעדים קטנים, אפשר לחזור בצעדים קטנים.

חדש ימינו כקדם

במגילת איכה יש פסוק שנאמר עד היום בתפילה, בסוף קריאת התורה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).

יש בפסוק הזה משהו מעניין. הוא מבקש התחדשות, "חדש ימינו", אבל ההתחדשות הזו היא "כקדם". כמו פעם. החידוש הוא בעצם חזרה. זה בדיוק הפרדוקס של התשובה: כדי להתקדם, לפעמים צריך לחזור. לא לגרסה ישנה של עצמנו, אלא למה שהיה בנו לפני שכיסינו אותו.

ובשפה של משמהות: ה' שבפסוק, "השיבנו ה'", היא גם ה' שנכנסת למילה. ה' הידיעה, הנשימה, וגם השם. מי שקורא את זה כך ימצא בפסוק בקשה לחזור אל המהות, ואל מה שגדול ממנה.

תשובה בלי אשמה

יש סכנה אחת בכל דיבור על תשובה, והיא האשמה. קל להפוך את החזרה לעצמנו לעוד מקור של ביקורת עצמית: כמה התרחקתי, כמה זמן בזבזתי, כמה אני לא בסדר.

אבל תשובה שמבוססת על אשמה בלבד נוטה לשתק, לא לשחרר. הרב קוק ראה בתשובה דווקא מקור של שמחה ושל חיות. אם החזרה היא חזרה אל עצמנו, היא צריכה להרגיש כמו הקלה, כמו הסרה של נעליים לא נוחות אחרי יום ארוך, כמו שכתוב בטיוטת הספר. ההכרה במה שהתרחק היא הכרחית. אבל המטרה היא לא להעניש את עצמנו, אלא לחזור הביתה.

זמן קבוע לחזרה

במסורת היהודית, התשובה לא נשארת רק רעיון. יש לה זמן בלוח השנה. עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה". פעם בשנה, באופן קבוע, יש תקופה שמוקדשת כולה לעצירה, לחשבון נפש ולחזרה.

יש חוכמה גדולה בקביעות הזו. ההתרחקות מעצמנו קורית בלי שנשים לב, ולכן גם החזרה לא יכולה להיות תלויה רק ברגע שבו נשים לב. צריך זמן שמזכיר לנו לעצור, גם כשאנחנו לא מרגישים צורך.

וזה רלוונטי גם למי שלא מציין את החגים במובן הדתי. אפשר לקבוע לעצמנו "ימי תשובה" אישיים: יום הולדת, תחילת שנה אזרחית, או כל מועד קבוע אחר. זמן שבו שואלים, פעם בשנה: ממה התרחקתי השנה, ומה אני רוצה להחזיר?

התשובה כמענה

ונחזור לשתי המשמעויות של המילה. אולי הקשר ביניהן עמוק ממה שנראה. רוב החיים אנחנו מחפשים תשובה, מענה, לשאלה מה המשמעות. מחפשים בחוץ, בעין, במקום הבא. ואולי התשובה לשאלה הזו היא לא משפט שמישהו יגיד לנו, אלא תנועה. חזרה.

לחזור למה שאנחנו יודעים. לשוב אל המהות. ומשם, לבחור מחדש מה להעניק לחיים. התשובה היא לא סוף החיפוש. היא ההבנה שחיפשנו במקום הלא נכון.