הפער בין "מי שאני" ל"מי שאני רוצה להיות"

כמעט כל אחד מאיתנו מכיר את הרגע הזה. הוא לא מגיע בזמן משבר גדול. הוא מגיע ביום רגיל, בדרך הביתה, מול כוס קפה, באמצע שיחה שאין בה שום דבר מיוחד. פתאום עולה המחשבה: זה לא בדיוק אני. לא שמשהו לא בסדר. פשוט יש מישהו אחר, קצת רחוק, שהייתי אמור להיות.

הפער הזה, בין מי שאני לבין מי שאני רוצה להיות, הוא נקודת ההתחלה של הספר הזה. לא כי הוא בעיה שצריך לפתור, אלא כי הוא שואל את השאלה הנכונה בצורה הלא נכונה.

שתי תשובות ישנות לפער

לפער הזה יש בדרך כלל שתי תשובות.

התשובה הראשונה היא לרוץ. אם יש מישהו שאני רוצה להיות, צריך להגיע אליו: עוד קורס, עוד יעד, עוד החלטה של תחילת שנה. הפער נראה כמו מרחק, ולכן הפתרון נראה כמו תנועה קדימה.

התשובה השנייה היא לוותר. אם הפער לא נסגר אחרי כל כך הרבה ניסיונות, אולי הבעיה בשאיפה. אולי זה מי שאני, וזהו. גם זה סוג של שקט, אבל זה שקט של מי שהפסיק לשאול.

בגרסה הראשונה של הספר הזה הייתה תשובה שלישית. דמיינו שני צוקים: על אחד עומד מי שאני היום, ועל השני מי שאני רוצה להיות. ביניהם תהום, והמהות היא הגשר. התמונה הזו עדיין יפה בעיניי, ונשארה במאמר שני צוקים וגשר אחד. אבל ככל שהמשכתי לכתוב, הבנתי שהיא מחזירה אותי לאותה הנחה של שתי התשובות הקודמות: שמי שאני רוצה להיות נמצא שם, מעבר לתהום, ושצריך להגיע אליו.

הספר הזה מציע להסתכל על הפער מצד אחר.

מי בעצם רוצה?

לפני ששואלים איך להגיע למי שאני רוצה להיות, כדאי לשאול שאלה פשוטה יותר: מי זה שרוצה?

כשאני מתאר לעצמי את האדם שאני רוצה להיות, הוא כמעט תמיד מורכב מחלקים שקיבלתי ממקומות אחרים. אחד מהם הוא מורה שהערצתי. אחד הוא דמות מספר. אחד הוא מה שאמרו עליי בבית, לטובה או לרעה. ואחד הוא פשוט מה שנראה טוב בעיני אנשים שאני רוצה שיחשבו עליי טוב.

הפסיכולוג טורי היגינס הבחין בין "האני הרצוי", מי שאנחנו עצמנו מקווים להיות, לבין "האני הראוי", מי שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות. על ההבחנה הזו כתבתי במאמר שני צוקים וגשר אחד, ולא אחזור עליה כאן. אבל שווה לקחת ממנה דבר אחד: חלק גדול ממה שנראה לנו כחזון שלנו הוא בכלל לא שלנו. הוא אוסף של קולות. וכל עוד אנחנו רצים אל האוסף הזה, הפער לא ייסגר, כי אף אחד מהקולות לא באמת יודע מי אנחנו.

זו הסיבה שהשאלה "מי אני רוצה להיות?" היא השאלה הנכונה בצורה הלא נכונה. היא נכונה, כי היא נוגעת במקום אמיתי של חוסר. היא לא נכונה, כי היא שולחת אותנו לחפש את התשובה בחוץ ובעתיד.

התחפושת

בטיוטה הראשונה של הספר כתבתי שאנחנו דומים לשחקנים בהצגה, שעולים לבמה עם תלבושת ותסריט שנכתבו מראש. התמונה הזו נשארה איתי, אבל היום אני רואה בה משהו שלא ראיתי אז.

יש תחפושות שאנחנו לובשים כי מישהו נתן לנו אותן: התפקיד בעבודה, הילד הטוב, המצליח של המשפחה, החזק שלא צריך עזרה. ויש תחפושות שאנחנו תופרים לעצמנו לקראת העתיד: האדם הרגוע שנהיה כשנסיים, הנדיב שנהיה כשיהיה לנו מספיק, האמיץ שנהיה כשהפחד יעבור.

שתי התחפושות עשויות מאותו בד. שתיהן מנסות לענות על השאלה "מה המשמעות שלי?" באמצעות משהו שנמצא מחוץ לי. הראשונה עונה: המשמעות שלך היא מה שמצפים ממך. השנייה עונה: המשמעות שלך מחכה לך שם, בגרסה העתידית.

ומה נשאר כשמורידים את שתיהן?

מה נשאר

אריסטו הבחין בין המהות של דבר לבין התכונות שנלוות אליו במקרה. סוס יכול להיות חום או לבן, מהיר או איטי, צעיר או זקן, ועדיין להיות סוס. הצבע, המהירות והגיל הם מקרים. המהות היא מה שבלעדיו הוא כבר לא היה סוס.

אצל בני אדם קשה יותר לסמן את הקו. אבל אפשר לנסות בעזרת שאלה פשוטה: מה מתוך מה שאני היה נשאר, אילו מחר הייתי מאבד את התפקיד, את התואר, את הכתובת, ואת האנשים שמכירים אותי לפי כל אלה?

התשובה לא מגיעה מהר, ובדרך כלל היא גם לא נשמעת מרשימה. היא נשמעת בערך כך: אני מישהו ששם לב כשמישהו בחדר לא בסדר. אני מישהו שלא מסוגל להשאיר משהו חצי גמור. אני מישהו שמתעורר כשהוא מסביר דבר מסובך בפשטות. אלה לא שאיפות. אלה דברים שכבר נמצאים, והם היו שם גם בימים שבהם הרגשתי הכי רחוק ממי שאני רוצה להיות.

זו המהות, כפי שהספר הזה מבין אותה: לא מה שאני אמור להפוך אליו, אלא הידיעה של מה שכבר יש בי.

הפער הוא לא מרחק

ומכאן מגיע ההיפוך שעליו הספר הזה נשען.

לחיים אין משמעות מובנית. היא לא מחכה לנו על הצוק השני, ולא בגרסה העתידית של עצמנו. זו לא בשורה רעה, זו מתנה. כי אם המשמעות לא נתונה מראש, אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו, ואף אחד לא יכול לתת אותה במקומנו. היא שלנו לבחור.

אם כך, הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות אינו מרחק שצריך לעבור. הוא המקום שבו הבחירה נעשית. מי שאני רוצה להיות הוא לא אדם אחר שמחכה לי שם. הוא השם שאני נותן לרצון לצקת את מה שיש בי לתוך החיים, ועוד לא עשיתי את זה.

כשמסתכלים כך, הפער משנה את הצורה שלו. הוא כבר לא שואל "איך אגיע לשם?" הוא שואל "מה מתוך מה שיש בי עוד לא נוצק לחיים שלי?" ולשאלה הזו יש תשובות שאפשר לעשות כבר היום.

אדם שרוצה להיות "אדם עם יותר חמלה" לא צריך לחכות עד שיהפוך לאדם אחר. אם הוא כבר מישהו ששם לב כשמישהו בחדר לא בסדר, החמלה כבר קיימת בו. מה שחסר הוא היציקה: השאלה ששואלים, הטלפון שמרימים, הדקה הנוספת שנשארים.

הרוח והמפרש

בין ההערות שכתבתי לעצמי בשולי הטיוטה יש משפט שחזרתי אליו הרבה: למצוא את המהות זה כמו להכניס רוח למפרשים.

ספינה בלי רוח יכולה להתקדם, אבל רק בכוח: חותרים, דוחפים, מתאמצים. ספינה שהמפרש שלה מכוון אל הרוח משתמשת בכוח שכבר קיים. היא לא צריכה להיות ספינה אחרת. היא צריכה לכוון את מה שיש לה אל מה שכבר נושב.

כך נראים חיים שמנסים לסגור את הפער בכוח. כל יום הוא מאמץ להיות מישהו אחר, והמאמץ מתיש, כי הוא הולך נגד הכיוון של מי שאנחנו. וכך נראים חיים שהמהות מכוונת אותם: אותו אדם, אותן נסיבות, אבל התנועה כבר לא באה רק מהזרועות.

זה גם מה שמבדיל בין המהות לבין "שיפור עצמי". שיפור עצמי מניח שמשהו בי לא מספיק, ושצריך להחליף אותו. המהות מניחה שמשהו בי עוד לא נוצק, ושצריך לתת לו מקום.

אות אחת

ובתוך המילה עצמה יש רמז.

במילה "משמעות" יש אות אחת שמחכה להתחלף. כשה-ע מפנה מקום ל-ה, נולדת מילה חדשה: משמהות.

אפשר לקרוא את ה-ע כעין: המבט החוצה, זה שמחפש, משווה ומודד את עצמו מול הצוק השני. ואפשר לקרוא את ה-ה כנשימה: אות שנאמרת בלי שהלשון תיגע בשום דבר, רק באוויר שיוצא מבפנים. חז"ל דרשו על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד): אל תקרי "בהבראם" אלא "בה' בראם", העולם נברא באות ה' (מנחות כט ע"ב). ובמדרש בראשית רבה (יב, י) מופיע גם הטעם: "כל האותיות תופסין את הלשון, וזה אינו תופס את הלשון". כך, אומר המדרש, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. האות שנאמרת בלי מאמץ, בנשימה בלבד, היא האות שבה נברא העולם.

זה ההבדל בין שתי הדרכים לחיות עם הפער. בדרך של ה-ע אנחנו מסתכלים על מי שאנחנו רוצים להיות, ומודדים כמה עוד חסר. בדרך של ה-ה אנחנו נושמים את מה שכבר יש, ויוצקים אותו החוצה.

וה-ה היא גם ה' הידיעה, האות שהופכת דבר כללי לדבר מסוים ומוכר. "משמעות" היא שאלה כללית, של כולם. "המשמעות שלי" היא כבר ידיעה.

הגיא

לא הכול בפער הזה שקט ויפה. לפעמים הוא כואב.

יש אנשים שהפער אצלם לא נוצר מחלום, אלא משבר: מחלה, פרידה, אובדן, כישלון שלא היה בתוכנית. פתאום מי שהם היו כבר לא קיים, ומי שהם רוצים להיות עוד לא נולד. ביניהם יש גיא, ולא תמיד רואים את הצד השני.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד). הפסוק לא מבטיח שלא נלך בגיא. הוא לא אומר שהגיא יעלם. הוא אומר שני דברים: שאפשר ללכת בו בלי פחד, ושלא הולכים בו לבד.

אני מאמין שהרבה פעמים דווקא הגיא הוא המקום שבו המהות מתגלה. כשמורידים מאיתנו בכוח את התפקידים והתחפושות, מה שנשאר הוא בדיוק מה שאי אפשר היה לקחת. ומי שעבר גיא כזה יודע משהו על עצמו שמי שלא עבר אותו עוד לא יודע. הפצעים לא נותנים לנו משמעות בפני עצמם. אבל הם יכולים להראות לנו מה יש בנו לצקת לתוכה.

לחזור לרגע הרגיל

נחזור לרגע שבו התחלנו: יום רגיל, ומחשבה שעולה פתאום, "זה לא בדיוק אני".

עכשיו אפשר לשמוע את המחשבה הזו אחרת. היא לא בהכרח אומרת שאני במקום הלא נכון, או שאני צריך להיות מישהו אחר. אולי היא אומרת שיש בי משהו שעוד לא מצא דרך החוצה. שיש ידיעה שעוד לא נוצקה. שהפער הוא לא תהום, אלא כלי ריק שמחכה למה שאבחר לצקת לתוכו.

הפרקים הבאים מתחילים בדיוק מכאן. בפרק הבא נשאל מה נשאר כשמורידים את התפקידים, ואיך לומדים להקשיב לידיעה הזו בלי לבלבל אותה עם הקולות שמסביב. ובהמשך הספר נשאל איך משמעות ומהות נפגשות, ואיך יוצקים את מה שגילינו לתוך החיים, בבחירות הגדולות ובקטנות.

אבל לפני כל זה, מספיק להתחיל בשאלה אחת.