יש רגעים שבהם אנחנו עומדים מול המראה ושואלים את עצמנו: האם זה באמת אני? המבט בעיניים משקף את מה שאנחנו מכירים. אבל עמוק בפנים יש קול נוסף, שאומר: אני רוצה להיות יותר מזה.
הרגע הזה יכול להיות מביך, מתסכל ואפילו כואב. כי הוא מגלה פער. בין מי שאנחנו רואים במראה, לבין מי שאנחנו שואפים להיות. הפער הזה הוא אחד האתגרים העמוקים ביותר בחיים, ורוב האנשים חיים איתו כל הזמן, גם כשהם לא שמים לב.
שני צוקים
דמיינו שאתם עומדים מול שני צוקים גדולים. בצוק אחד נמצא האדם שאתם עכשיו, עם כל ההיסטוריה, ההרגלים, הדברים שאתם אוהבים ולא אוהבים, וכל מה שהביא אתכם לרגע הזה. בצוק השני נמצא ה"אני" שאתם רוצים להיות: אמיץ יותר, חופשי יותר, יצירתי, כזה שחי באמת ובכנות לפי מה שהוא מאמין בו.
ביניהם משתרע מרחב. לפעמים מפחיד, לפעמים מסתורי. בפרק הזה של הספר "ממשמעות למשמהות", המהות מתוארת כגשר שמחבר בין הצוקים, ומאפשר לעבור בין מי שאתם היום לבין מי שאתם שואפים להיות.
אבל לפני שעוברים על גשר, כדאי לבדוק משהו שרוב האנשים מדלגים עליו: האם הצוק השני באמת שלכם?
האני הרצוי והאני הראוי
בשנת 1987 הציע הפסיכולוג טורי היגינס, מאוניברסיטת קולומביה, את "תיאוריית הפערים העצמיים". לפי התיאוריה, אנחנו לא מחזיקים בראש רק תמונה אחת של מי שאנחנו רוצים להיות, אלא שתיים. יש את "האני הרצוי": מי שאנחנו עצמנו מקווים להיות, השאיפות והחלומות שלנו. ויש את "האני הראוי": מי שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות. החובות, הציפיות, מה שאחרים מצפים מאיתנו.
היגינס מצא ששני הפערים האלה מרגישים שונה. פער מהאני הרצוי נוטה לעורר אכזבה ועצב. פער מהאני הראוי נוטה לעורר חרדה ואשמה.
וזו תובנה חשובה לכל מי שמסתכל על הצוק השני. כי לעיתים קרובות, מה שנראה לנו כחזון שלנו הוא בעצם אוסף של "צריך". צריך להצליח יותר, להרוויח יותר, להיות רגועים יותר, מסודרים יותר. לא כי זה מה שאנחנו רוצים, אלא כי זה מה שלמדנו שצריך.
טיוטת הספר שואלת בדיוק את זה: האם החזון הזה באמת שלי? האם הוא מייצג את מה שאני רוצה, או את מה שהחברה מצפה ממני? לפעמים אנחנו מחפשים את מי שאנחנו רוצים להיות בדמות של מישהו אחר: מודל לחיקוי, מנטור, דמות מספר או מסרט. והחיקוי יכול להוביל אותנו לגשר שמוביל לצוק של מישהו אחר.
להתגבר, לא להשמיד
פרידריך ניטשה כתב ב"כה אמר זרתוסטרה" ש"האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו". המשפט הזה מצוטט לא פעם כקריאה לשאפתנות בלתי פוסקת. אבל ניטשה לא התכוון שנשמיד את עצמנו או שנתכחש למי שאנחנו. הוא דיבר על התפתחות. על כך שהאדם הוא תמיד בתהליך.
הקריאה הזו מחזירה את הפער למקומו. הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות הוא לא כישלון. הוא סימן לכך שאנחנו חיים, משתנים ושואפים. אדם בלי פער כזה הוא אדם שהפסיק לצמוח. השאלה היא לא איך לבטל את הפער, אלא איך לעבור בו בצורה שנאמנה למי שאנחנו.
גשר בין שני עולמות
המקום שבו אנחנו נמצאים היום והחזון העתידי שלנו לא תמיד מרגישים קשורים. לפעמים נדמה שהם שני עולמות שונים לחלוטין. אבל כשמכירים את המהות, מגלים שיש ביניהם חיבור. חיבור שמאפשר לנוע בין שני המקומות לא רק בכיוון אחד, אלא גם הלוך ושוב, ללמוד מכל שלב בדרך ולהישאר גמישים.
אם החזון שלכם הוא להיות אדם בעל חמלה רבה יותר, והמהות שלכם מגלה שהערך המרכזי שלכם הוא שירות לאחרים, אתם מבינים שהחזון אינו רק שאיפה. הוא נתיב שאתם כבר צועדים בו. וזה אולי הדבר החשוב ביותר שהמהות עושה לפער: היא מראה שחלק מהדרך כבר מאחורינו.
ויש גם צד שני. כשהמהות ברורה, אפשר לראות גם אילו חלקים מהחזון לא שייכים לנו. מותר להוריד אותם. לא כל צוק ששמו לפנינו חייב להיות היעד שלנו.
מהמחשבה לפעולה
פעמים רבות אנחנו נשארים לכודים בצוק הראשון: חושבים על השינויים שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא עוברים לצוק השני, המקום שבו עושים אותם בפועל. המהות היא הכוח הפנימי שמדרבן את המעבר הזה. היא כמו חבר קרוב שלוחש: "האם זה מה שאתה באמת רוצה? האם זו הבחירה שתוביל אותך להיות האדם שאתה רוצה להיות?"
סטיב ג'ובס אמר בנאום סיום הלימודים שנשא באוניברסיטת סטנפורד ב-2005:
הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בלחיות את החיים של מישהו אחר.
המשפט הזה מתחבר בדיוק לשאלת האני הראוי. מי שעובר את הגשר אל צוק של מישהו אחר, חי את החיים של מישהו אחר, גם אם הוא מצליח מאוד בהם.
הגיא שמתחת
ויש עוד דבר שכדאי לזכור: מתחת לגשר יש גיא. המעבר בין מי שאנחנו למי שאנחנו רוצים להיות לא תמיד בטוח ונוח. יש בו נפילות, ספקות ורגעים שבהם הצוק השני נראה רחוק מתמיד.
במשמהות, הגיא הזה הוא לא תקלה בדרך. לעיתים קרובות הוא המקום שבו מתגלה מה באמת יש בנו. ומי שעובר בו, לא עובר לבד.
גשר שנבנה כל יום
המהות לא רק מנחה אותנו. היא מחזיקה אותנו, מזכירה לנו מי אנחנו, ומעוררת בנו אומץ מול אתגרים. והגשר הזה לא נבנה בבת אחת. הוא נבנה כל יום, בכל החלטה, בכל בחירה ובכל צעד קטן.
תרגיל: שני צוקים
קחו דף וחלקו אותו לשני טורים. בטור הימני כתבו "מי שאני היום": חמש עד שבע שורות כנות, בלי לשפוט. בטור השמאלי כתבו "מי שאני רוצה להיות": אותו מספר שורות.
עכשיו עברו על הטור השמאלי, ולכל שורה שאלו: האם זה "רוצה" או "צריך"? האם הייתי שואף לזה גם אם אף אחד לא היה רואה או יודע? סמנו את השורות שהן "צריך". חלק מהן אולי באמת חשובות לכם, וחלק אולי שייכות למישהו אחר.
לבסוף, בחרו שורה אחת מסוג "רוצה" שאין עליה ספק, וחפשו בטור הימני את מה שכבר מחבר אליה. זה הקרש הראשון של הגשר.
שאלות לחשיבה
- כשאתם מסתכלים במראה, מה הקול הפנימי אומר לכם שחסר?
- איזה חלק מהחזון שלכם לעצמכם הוא בעצם "צריך" שקיבלתם מאחרים?
- בדמות של מי אתם מחפשים את מי שאתם רוצים להיות? מה מתוך הדמות הזו באמת שלכם?
- מה כבר עשיתם בדרך אל הצוק השני, בלי לשים לב שזו כבר הדרך?