חקירה עצמית: מה נשאר כשמורידים את התפקידים

נסו לרגע לענות על שאלה פשוטה: מי אתם?

רוב האנשים מתחילים מאותו מקום. שם, גיל, מקצוע. אחר כך מגיעים התפקידים: הורה, בן זוג, בת של, מנהל, שכנה, חבר. ואם ממשיכים, מגיעים לתכונות שאחרים אמרו עלינו לאורך השנים: אחראי, רגישה, חזק, מצחיקה. כל אלה נכונים. ואף אחד מהם לא באמת עונה על השאלה.

כי אם תאבדו מחר את העבודה, תהיו עדיין אתם. אם הילדים יגדלו ויעזבו את הבית, תהיו עדיין אתם. אז מה זה ה"אתם" שנשאר?

שכבות

הדימוי העצמי שלנו נבנה בשכבות. זיכרונות, פחדים, רצונות, הצלחות, ובעיקר הרבה מאוד ציפיות של אחרים. חלק מהשכבות האלה הנחנו בעצמנו. חלק הונחו עלינו כל כך מוקדם, שאנחנו בכלל לא זוכרים שזה קרה.

קרל גוסטב יונג קרא לחלק מהשכבות האלה "פרסונה", מהמילה הלטינית למסכה שלבשו שחקנים בתיאטרון. הפרסונה היא הפנים שאנחנו מראים לעולם, התפקיד שאנחנו ממלאים כדי להשתלב. יונג לא ראה בה משהו רע. בלי מסכה כלשהי אי אפשר לחיות בחברה. הבעיה מתחילה כשאנחנו שוכחים שזו מסכה, ומתחילים להאמין שהיא הפנים.

הטיוטה של הספר "ממשמעות למשמהות" מציעה דימוי דומה: לדמיין את עצמנו כדמות בהצגה, עם תלבושת ותסריט שנכתבו מראש. ומה אם התלבושת הזו לא שלנו? מה אם התסריט הוא לא הסיפור שרצינו לספר?

חקירה, לא תיקון

בטיוטת הספר מופיעה מילה שכדאי לאמץ: Selfploration. שילוב של "עצמי" ו"חקירה". היא מתארת תהליך של גילוי מי אנחנו מעבר לתפקידים, לתארים ולהישגים.

יש הבדל חשוב בין חקירה לבין תיקון. רוב מה שמוצע לנו בתחום הזה הוא תיקון: איך להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו, איך לשפר, לייעל, להתגבר. תיקון מניח שאנחנו כבר יודעים מה צריך להיות בסוף. חקירה מניחה שאנחנו עוד לא יודעים. היא מתחילה מסקרנות, לא משיפוט.

וזה לא עניין סמנטי. מי שניגש לעצמו כפרויקט תיקון, ימצא בעיקר מה לא בסדר. מי שניגש לעצמו כשטח לא ממופה, ימצא גם דברים שלא ידע שקיימים.

דע את עצמך

הרעיון ישן מאוד. על פי המסורת, על כניסת מקדש אפולו בדלפי היה חרוט המשפט "דע את עצמך". אנשים הגיעו לשם מכל העולם היווני כדי לשאול את האורקל על העתיד, ובכניסה פגשו הנחיה שמפנה אותם לכיוון ההפוך. לא לשאול מה יקרה, אלא לשאול מי אני.

יש בזה משהו מפתיע גם היום. אנחנו מוכנים להשקיע זמן רב במחקר על כל החלטה חיצונית: איזו דירה, איזה רכב, איזה מקום עבודה. אבל הרבה פחות זמן בשאלה מי זה שבוחר.

שלושה דברים שמסתירים את המהות

החקירה העצמית לא קשה בגלל שהמהות נסתרת עמוק. היא קשה בגלל שיש דברים שעומדים בדרך, וקל לטעות ולחשוב שהם התשובה.

מה שאמרו לנו שאנחנו. ילד שקיבל תמיד מחמאות על היותו "האחראי במשפחה" עשוי לגדול להיות מבוגר שלא יודע אם הוא באמת אוהב אחריות, או שפשוט לא הכיר דרך אחרת. התכונות שקיבלנו מבחוץ יכולות להיות נכונות, אבל כדאי לבדוק אותן מחדש.

מה שאנחנו טובים בו. זה מבלבל במיוחד. כשמשהו בא לנו בקלות ומקבל הערכה, טבעי להניח שהוא המהות שלנו. אבל אפשר להיות טובים מאוד במשהו שמרוקן אותנו. כישרון הוא לא בהכרח מהות.

מה שאנחנו מפחדים לאבד. לפעמים אנחנו נאחזים בתפקיד לא כי הוא שלנו, אלא כי אנחנו לא יודעים מי נהיה בלעדיו. הפחד הזה מרגיש כמו זהות, אבל הוא בעיקר פחד.

איך מקשיבים

אם המהות היא לא מה שאמרו לנו, לא מה שאנחנו טובים בו ולא מה שאנחנו מפחדים לאבד, איך מוצאים אותה? התשובה הכנה היא שלא מוצאים אותה בבת אחת. מקשיבים לה לאורך זמן, דרך סימנים קטנים.

יש רגעים שבהם הזמן נעלם, כי אנחנו שקועים במשהו. יש רגעים שבהם משהו מכעיס אותנו באופן לא פרופורציונלי, כי הוא נוגע בערך שחשוב לנו. יש דברים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב, גם כשאף אחד לא מבקש. ויש רגעים שבהם אנחנו מרגישים אמיתיים, כאילו אין צורך להעמיד פנים.

כל אחד מהסימנים האלה לבד לא אומר הרבה. ביחד, לאורך זמן, הם מתחילים לצייר קווי מתאר. הטיוטה מציעה כלים פשוטים לתהליך הזה: כתיבת יומן, מדיטציה, שיחה עם אנשים קרובים, ולפעמים גם ליווי טיפולי. אין כלי אחד נכון. יש הקשבה עקבית.

מה שאחרים רואים ואנחנו לא

יש גבול למה שאפשר לגלות לבד. חלק מהמהות שלנו גלוי לאחרים הרבה לפני שהוא גלוי לנו.

בשנות החמישים פיתחו הפסיכולוגים ג'וזף לופט והרינגטון אינגהם מודל פשוט שנקרא "חלון ג'והרי", על שם צירוף שמותיהם הפרטיים. הוא מחלק את מה שאפשר לדעת על אדם לארבעה חלונות. יש מה שגלוי לי וגם לאחרים. יש מה שגלוי לי ונסתר מאחרים. יש מה שנסתר מכולם. ויש חלון רביעי, אולי המעניין מכולם: מה שאחרים רואים בי, ואני לא. השטח העיוור.

בשטח העיוור נמצאים לפעמים הדפוסים שהכי מזיקים לנו, אבל לא פעם גם האיכויות הכי טובות שלנו. אנשים קרובים יכולים לראות בנו נדיבות, אומץ או חכמה שאנחנו עצמנו מבטלים, כי הם באים לנו בטבעיות. מה שקל לנו, לא נראה לנו מיוחד.

לכן חקירה עצמית היא לא תמיד פעולה של בדידות. לפעמים היא דורשת לשאול אנשים שאנחנו סומכים עליהם שאלה פשוטה: מה אתם רואים בי שאני אולי לא רואה? ולהקשיב לתשובה בלי להתווכח איתה. היא לא חייבת להיות נכונה. אבל כמעט תמיד יש בה משהו ששווה לבדוק.

מה שנשאר

למשורר רומי מיוחסות שורות שמתורגמות לא פעם כך: מעבר לרעיונות של עשייה נכונה ועשייה שגויה, יש שדה. אפגוש אותך שם.

החקירה העצמית מובילה בסוף למקום דומה. מקום שבו התפקידים, הציפיות והשיפוטים מתרחקים, ומה שנשאר הוא שקט מסוים. זו לא תשובה סופית ולא הגדרה שאפשר לכתוב בקורות חיים. זו ידיעה. וממנה, כמו שמשמהות מציעה, אפשר להתחיל לבחור מה להעניק לחיים.