פחד, כישלון והחשיבות של לנסות

כמעט לכל אחד יש רשימה כזו. היא לא כתובה בשום מקום, אבל היא קיימת. הספר שעוד לא התחלנו. השיחה שאנחנו דוחים כבר שנה. הקורס שנרשמנו אליו בראש ולא בפועל. העסק, התחביב, הנסיעה, ההודאה, השאלה ששמרנו לעצמנו.

אם שואלים למה הם עדיין ברשימה, התשובות נשמעות סבירות. אין זמן. זה לא הזמן. צריך להתכונן קודם. אבל מתחת לרוב התשובות האלה מסתתרת אותה סיבה, וקל לזהות אותה כי היא מרגישה כמו כיווץ קטן בבטן: מה אם זה לא יצליח?

מה הפחד שומר

לפני שמנסים להתגבר על הפחד מכישלון, כדאי להבין מה הוא מנסה לעשות. פחד הוא לא אויב. הוא מנגנון הגנה, ובמובנים רבים הוא עושה את עבודתו היטב. הוא שומר עלינו מכאב, ממבוכה, מאובדן.

הבעיה היא שהפחד מכישלון לא מבחין בין סכנה אמיתית לבין סכנה לדימוי העצמי. הוא מגיב באותה עוצמה לסיכון ליפול מצוק ולסיכון שמישהו יקרא את מה שכתבנו ולא יאהב. ומכיוון שרוב הניסיונות החשובים בחיים כרוכים בסכנה מהסוג השני, הפחד עוצר אותנו בדיוק במקומות שבהם הכי כדאי לנסות.

כישלון של מעשה, או כישלון של אדם

אחת הסיבות שהפחד מכישלון כל כך חזק היא שאנחנו מבלבלים בין שני דברים שונים. יש כישלון של מעשה: ניסיתי משהו, והוא לא עבד. ויש כישלון של אדם: אני כישלון.

הראשון הוא אירוע. השני הוא זהות. וכשהם מתערבבים, כל ניסיון הופך למבחן על מי שאנחנו. אין פלא שאנחנו נמנעים ממנו.

הפסיכולוגית קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד חקרה במשך שנים את ההבדל בין שתי גישות שהיא קראה להן "חשיבה מקובעת" ו"חשיבה מתפתחת". מי שמחזיק בחשיבה מקובעת מאמין שהיכולות שלו קבועות, ולכן כל כישלון מעיד על מי שהוא. מי שמחזיק בחשיבה מתפתחת מאמין שיכולות נבנות, ולכן כישלון הוא חלק מהלמידה. אחד הממצאים המעניינים של דווק הוא שהגישה הזו משפיעה מאוד על הנכונות לנסות דברים קשים.

המהות כמקום בטוח

כאן משמהות מציעה משהו נוסף. אם המהות שלנו היא מה שנשאר כשמורידים את התפקידים, ההישגים והציפיות, אז היא גם לא תלויה בתוצאה של ניסיון זה או אחר. היא לא מתחזקת כשאנחנו מצליחים, ולא נחלשת כשאנחנו נכשלים.

זה משנה את המשוואה. מי שמחובר למהות שלו יכול לנסות ולהיכשל בלי שהכישלון יגע בליבה. הפרויקט יכול להיכשל. הוא לא. ומי שיודע את זה, יכול להרשות לעצמו הרבה יותר תעוזה.

טיוטת הספר "ממשמעות למשמהות" מנסחת את זה כך: ההתגברות על הפחד מכישלון, דרך התחברות למהות, מאפשרת חיים עם יותר תעוזה, משמעות ואותנטיות. התעוזה לא באה מכך שהפחד נעלם. היא באה מכך שיש משהו יציב יותר ממנו.

בזירה

בשנת 1910 נשא תאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית לשעבר, נאום בפריז. קטע אחד ממנו הפך לאחד הטקסטים המצוטטים ביותר על כישלון. רוזוולט אמר, בתרגום חופשי, שלא המבקר הוא שנחשב, לא מי שמצביע על המקום שבו האדם החזק מעד. הקרדיט שייך למי שנמצא בזירה בפועל, שפניו מכוסות אבק, זיעה ודם. ושאם הוא נכשל, לפחות הוא נכשל כשהוא מעז בגדול.

החוקרת ברנה בראון שאלה מהנאום הזה את שם ספרה "להעז בגדול", ובנתה עליו חלק גדול מהעבודה שלה על פגיעות. אחד הרעיונות המרכזיים שלה הוא שאין אומץ בלי פגיעות. מי שמחכה להיות בטוח לגמרי לפני שהוא מנסה, לא ינסה אף פעם.

להיכשל טוב יותר

הסופר סמואל בקט כתב, ביצירה המאוחרת "Worstward Ho" משנת 1983, שורות שהפכו למוטו של יזמים, אמנים וספורטאים. בתרגום חופשי: "אי פעם ניסית. אי פעם נכשלת. לא משנה. נסה שוב. היכשל שוב. היכשל טוב יותר."

יש משהו משחרר בניסוח הזה. הוא לא מבטיח הצלחה. הוא לא אומר שבסוף זה יעבוד. הוא רק אומר שהכישלון הבא יכול להיות טוב יותר מהקודם. שגם בכישלון יש התקדמות.

ובמונחים של משמהות: כל ניסיון, גם כזה שנכשל, הוא יציקה. משהו מהמהות יצא החוצה ופגש את העולם. העולם הגיב. ועכשיו אנחנו יודעים משהו שלא ידענו קודם. זה לא אובדן. זו ידיעה.

פחד כמצפן

יש עוד דרך להסתכל על הפחד, והיא אולי מפתיעה: לא רק כמכשול, אלא כסימן.

שימו לב שאנחנו כמעט לא מפחדים להיכשל בדברים שלא אכפת לנו מהם. אף אחד לא מאבד שינה על כישלון במשחק שהוא לא אוהב, או על ניסיון בתחום שלא מעניין אותו. הפחד מתעורר בדרך כלל ליד הדברים שחשובים לנו באמת. ליד הספר שאנחנו רוצים לכתוב, לא ליד הדו"ח שצריך להגיש. ליד השיחה עם מי שאנחנו אוהבים, לא ליד שיחה עם זר.

במובן הזה, הפחד הוא מעין מצפן הפוך. הוא לא אומר לנו לאן ללכת, אבל הוא מצביע על המקומות שבהם משהו מהמהות שלנו מונח על השולחן. כשהפחד מתעורר, כדאי לשאול לא רק "איך אני מתגבר עליו?", אלא גם "מה הוא מנסה להגיד לי על מה שחשוב לי?".

לפעמים התשובה לשאלה הזו שווה יותר מהניסיון עצמו. היא מראה לנו, בבהירות, איפה נמצאת המהות שמחכה ליציקה.

המחיר של לא לנסות

אנחנו נוטים לחשב בזהירות את המחיר של כישלון. הרבה פחות אנחנו מחשבים את המחיר של לא לנסות. אבל גם לו יש מחיר, והוא פשוט שקט יותר. הוא נמדד בשנים. בתחושה, שמתגנבת בגיל מסוים, שהחיים עברו לידנו. בשאלה "מה היה קורה אילו", שאין עליה תשובה.

כישלון כואב, אבל הוא נגמר. "מה היה קורה אילו" לא נגמר אף פעם.

זה לא אומר שצריך לנסות כל דבר. חלק מהדברים ברשימה באמת לא שלנו, ומותר להוריד אותם. אבל כדאי להוריד אותם מתוך ידיעה, ולא מתוך פחד.