לחיים אין משמעות מובנית. זו המתנה

יש שאלה שמגיעה בדרך כלל בלילה. לא בשעות שבהן אנחנו עסוקים, לא באמצע פגישה ולא בתור לקופה, אלא כשהבית שקט והראש עוד לא. השאלה הזו לא צועקת. היא פשוט יושבת לידנו ושואלת: בשביל מה כל זה?

רובנו למדנו להתייחס אליה כמו אל תקלה. משהו שצריך לסדר, להשתיק או לדחות למחר. אנחנו מחפשים את התשובה בעבודה הנכונה, בקשר הנכון, בהישג הבא, ברגע שבו הכול סוף סוף יתבהר. ואם התשובה לא מגיעה, אנחנו מסיקים שמשהו אצלנו לא בסדר. שכולם כבר מצאו, ורק אנחנו עוד מחפשים.

המאמר הזה מציע להסתכל על השאלה אחרת. לא לענות עליה, אלא לשנות את הנחת היסוד שלה.

הבשורה שנשמעת רעה

הנחת היסוד של השאלה "מה המשמעות של החיים?" היא שיש משמעות כזו. שהיא קיימת איפשהו, כתובה מראש, ומחכה שנגלה אותה. כמו אוצר קבור שצריך רק למצוא את המפה שמובילה אליו.

אבל מה אם אין אוצר? מה אם לחיים אין משמעות מובנית, כזו שנתונה מראש לכל אחד מאיתנו, בלי קשר למה שנעשה איתם?

בפעם הראשונה שפוגשים את המחשבה הזו, היא נשמעת כמו בשורה רעה. כמעט מאיימת. אם אין משמעות מובנית, אולי שום דבר לא באמת חשוב. אולי כל המאמץ, האהבה והכאב הם סתם. הפילוסופים הקיומיים של המאה העשרים עסקו בתחושה הזו הרבה. ז'אן-פול סארטר ניסח אותה במשפט שהפך למפורסם: הקיום קודם למהות. כלומר, אנחנו קודם כול נמצאים בעולם, ורק אחר כך, דרך מה שאנחנו עושים, אנחנו מגדירים מי אנחנו.

זו נקודת מוצא מטלטלת. אבל כדאי להישאר איתה עוד רגע, לפני שממהרים לברוח ממנה.

למה זו בעצם מתנה

אם המשמעות הייתה נתונה מראש, היא הייתה שייכת למי שנתן אותה. למסורת, לחברה, להורים, למערכת, למישהו אחר שקבע בשבילנו מה חשוב. היינו יכולים רק למלא אותה או להיכשל בה.

אבל אם המשמעות לא מחכה לנו איפשהו, קורה דבר מפתיע: אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו, ואף אחד לא יכול לתת אותה במקומנו. היא שלנו. לא כפרס ולא כעונש, אלא כחירות.

ויקטור פראנקל, פסיכיאטר יהודי שעבר את מחנות ההשמדה, כתב בספרו "האדם מחפש משמעות" על מה שנשאר לאדם כשכמעט הכול נלקח ממנו. במקום שבו כל מטרות החיים הרגילות התערערו, נשארה לדבריו "האחרונה בחירויות האדם": היכולת לבחור את עמדתו מול הנסיבות. לא את הנסיבות עצמן. את העמדה.

פראנקל לא טען שהמשמעות מחכה בתוך הסבל. הוא טען שגם שם, במקום הכי חשוך שאפשר לדמיין, אדם עדיין יכול להעניק משמעות. זה ההבדל בין משמעות שמוצאים לבין משמעות שנותנים. ההבדל הזה הוא כל הסיפור.

המשמעות נבחרת

אם המשמעות היא משהו שאנחנו מעניקים, השאלה הלילית משנה צורה. היא כבר לא "מה המשמעות?", אלא "איזו משמעות אני בוחר לתת?".

זה נשמע פשוט, ובמובן מסוים זה פשוט. אבל זה גם מטיל עלינו משהו. מי שמחפש משמעות יכול תמיד לחכות. עוד לא מצאתי, עוד לא הגיע הרגע, עוד לא ברור. מי שמבין שהמשמעות נבחרת, מגלה שהוא כבר בוחר, כל יום, גם כשהוא לא שם לב. בכל פעם שאנחנו נותנים זמן, תשומת לב או אכפתיות למשהו, אנחנו מעניקים לו משמעות. השאלה היא רק אם הבחירה הזו נעשית מתוך ידיעה, או מתוך הרגל.

בחירה בלי ידיעה היא ניחוש

כאן נכנסת המילה השנייה, המהות.

אם המשמעות היא מה שאנחנו בוחרים להעניק, המהות היא מה שאנחנו מעניקים ממנו. היא החומר. הערכים, התשוקות, האמונות והשאיפות שנשארים כשמורידים מאיתנו את התפקידים, הציפיות והרעש. אריסטו תיאר את המהות כמה שהופך דבר למה שהוא. במישור האישי, המהות היא מה שהופך אותנו לעצמנו.

ובלי להכיר אותה, הבחירה שלנו היא ניחוש. אפשר לבחור לתת משמעות לקריירה, למעמד, לאישור של אחרים, ולגלות אחרי שנים שזה לא היה החומר שלנו בכלל. שמילאנו את הכלי במשהו שלא שייך לנו. זה לא כישלון של הבחירה. זה כישלון של הידיעה.

לכן משמהות לא מתחילה בתשובה. היא מתחילה בהקשבה. בשאלה מה יש בי באמת, מתחת למה שלימדו אותי לרצות.

אות אחת שמתחלפת

בתוך המילה "משמעות" יש אות אחת שמחכה להתחלף. כשה-ע מפנה מקום ל-ה, נולדת מילה חדשה: משמהות.

אפשר לקרוא את ה-ע כעין. המבט שפונה החוצה ומחפש את המשמעות בעולם, אצל אחרים, במקום הבא. ואפשר לקרוא את ה-ה כנשימה. הקול השקט שבפנים, זה שיודע.

ובעברית, ה' היא גם ה' הידיעה, האות שהופכת דבר כללי לדבר מסוים. "משמעות" היא מושג. "המשמעות שלי" היא משהו שאני מכיר. זה הרגע שבו כבר לא שואלים "מה המשמעות?", אלא יודעים מה יוצקים לתוכה. ומי שירצה לשמוע שם גם את השם, את ה' שנוצקת לתוך הדברים, ימצא את זה שם.

לצקת

הפועל שבחרנו כאן הוא "לצקת", ולא במקרה. יציקה היא פעולה פיזית. לוקחים חומר שיש לנו, ומעבירים אותו לתוך צורה. הצורה היא החיים: השיחה של היום, ההחלטה שעל השולחן, העבודה, הבוקר הרגיל. החומר הוא המהות.

מהות שלא נוצקת נשארת רעיון יפה. אפשר להכיר את עצמנו לעומק ועדיין לחיות חיים שלא מבטאים את מה שאנחנו יודעים. והיציקה לא קורית ברגעים הגדולים בלבד. היא קורית בעיקר בקטנים. במילה שבחרנו להגיד, בזמן שבחרנו לתת, ברגע שבו עצרנו לפני שהגבנו.

שלוש טעויות נפוצות בדרך

כשמבינים שהמשמעות נבחרת, קל ליפול לכמה מלכודות. הן לא נובעות מחוסר רצון, אלא מהרגלים שלמדנו בשנים שבהן חיכינו שהמשמעות תגיע מבחוץ.

לחכות לרגע הגדול. רבים מאיתנו מדמיינים את המשמעות כאירוע: הרגע שבו נבין, ההחלטה הדרמטית, השינוי שיהפוך הכול. בינתיים, החיים עצמם נדחים. אבל משמעות שנבחרת לא מחכה לרגע גדול. היא נבנית מהרבה רגעים קטנים, שבכל אחד מהם בחרנו מה להעניק. מי שמחכה לרגע הגדול מפספס את מאות הרגעים הקטנים שכבר כאן.

לאמץ משמעות של מישהו אחר. כשאין משמעות מובנית, הפיתוי הוא לקחת אחת מוכנה. מה שחשוב להורים, מה שחשוב בקבוצה שלנו, מה שנראה טוב ברשתות. זו לא בחירה, זו השאלה. היא יכולה להחזיק שנים, אבל היא נוטה להיסדק ברגעים הקשים, בדיוק כשהכי צריך אותה. ההבדל בין משמעות שאולה למשמעות שנבחרה הוא לא בתוכן שלה. לפעמים הן זהות. ההבדל הוא אם עברנו דרך הידיעה לפני שבחרנו בה.

לבלבל בין הנאה למשמעות. הנאה היא דבר טוב, ואין סיבה לוותר עליה. אבל היא לא אותו דבר. הנאה נמדדת ברגע. משמעות נמדדת לאורך זמן. יש דברים מהנים מאוד שלא משאירים כלום, ויש דברים קשים, מעייפים ולפעמים כואבים, שנעשים עם הזמן לחלק הכי משמעותי בחיים. גידול ילדים, טיפול בהורה מבוגר, עבודה שדורשת מאיתנו יותר ממה שחשבנו שיש לנו. מי שמחפש משמעות דרך הנאה בלבד, עלול לעבור לידה בלי לזהות אותה.

לא לחפש. לצקת.

אז מה עושים עם השאלה הלילית?

אפשר להמשיך לחפש. זה לגיטימי, ואולי יש בזה משהו נחמד, ההבטחה שמשהו מחכה מעבר לפינה. אבל אפשר גם לעצור, ולהבין שהחיפוש עצמו היה מכוון החוצה, אל העין. שהתשובה לא תגיע מבחוץ, כי היא לא נמצאת שם. ושההבנה הזו היא לא אובדן, אלא שחרור.

לחיים אין משמעות מובנית. זו לא הבשורה הרעה. זו המתנה. כי היא משאירה את המקום פנוי, בשבילנו.