הזמן שהתפנה: משמעות בגיל השלישי

במשך עשרות שנים, הזמן מתמלא מעצמו. עבודה, ילדים, משכנתא, הורים מבוגרים, התחייבויות. השאלה "בשביל מה?" כמעט לא עולה, כי אין לה זמן. החיים עסוקים מכדי לשאול עליהם.

ואז, בשלב מסוים, הזמן מתפנה. הילדים גדלים ועוזבים. העבודה מסתיימת, או מתמעטת. התפקידים שהגדירו אותנו כל כך הרבה שנים מתחילים להתפוגג. ופתאום יש זמן. הרבה זמן. והשאלה שחיכתה בסבלנות עשרות שנים מופיעה: ועכשיו מה?

הספר שנולד מהשאלה הזו

הספר "ממשמעות למשמהות" נולד בדיוק מהרגע הזה. משיחות בין הכותב לבין אביו, שבגיל שמונים התחיל לעסוק ביתר שאת בשאלת המשמעות והמהות של החיים. גם בעקבות הזמן הרחב שהתפנה, וגם בעקבות הבנה שהלכה והתבהרה: שבלי משמהות לא קל לחיות. קשה יותר לקום בבוקר, וזה ניכר אפילו בבריאות.

ומהצד השני, ההבנה ההפוכה: שברגע שיש משמהות במה שעושים, מתקבלת דחיפה חזקה כמעט לכל היבט בחיים.

יש משהו מפתיע בסיפור הזה. אנחנו רגילים לחשוב שהשאלות הגדולות על משמעות שייכות לגיל הצעיר. לבחירות של גיל עשרים, לפרשת הדרכים של גיל ארבעים. אבל אולי דווקא הגיל המבוגר הוא הזמן שבו השאלות האלה יכולות להישאל בכנות הגדולה ביותר. כשאין יותר מה להוכיח, אפשר סוף סוף לשאול מה באמת חשוב.

שלמות מול ייאוש

הפסיכולוג אריק אריקסון תיאר את מהלך החיים כרצף של שמונה שלבים, שבכל אחד מהם האדם מתמודד עם מתח מרכזי. בשלב האחרון, בגיל המבוגר, המתח הוא בין שלמות לבין ייאוש. מי שמצליח להסתכל על חייו ולקבל אותם, על הטוב ועל הכואב שבהם, מגיע לתחושה של שלמות. מי שלא, עלול לשקוע בחרטה ובתחושה שהזמן נגמר ושום דבר כבר לא יכול להשתנות.

בשפה של משמהות, המתח הזה מתחבר לשני דברים שעסקנו בהם כאן. הראשון הוא הסיפור האישי: היכולת לספר את החיים מחדש, כך שהמהות היא הדמות הראשית ולא הנסיבות. השני הוא שהזמן שנשאר הוא לא רק זמן להסתכל אחורה. הוא גם זמן לצקת.

מה שחשוב באמת

הפסיכולוגית לורה קרסטנסן, מאוניברסיטת סטנפורד, פיתחה תיאוריה שמסבירה תופעה מוכרת: ככל שאנשים מרגישים שהזמן שנותר להם מוגבל יותר, הם נוטים להעדיף את מה שבאמת משמעותי רגשית. פחות היכרויות חדשות ופחות מרדף אחרי הישגים, ויותר זמן עם האנשים הקרובים ביותר ועם מה שחשוב באמת.

יש בזה משהו מעורר השראה גם לצעירים. אנשים מבוגרים רבים כבר עשו את הסינון שרובנו דוחים: הם יודעים מה מיותר. ולפעמים, כשמקשיבים להם, אפשר לקבל קיצור דרך לידיעה שלוקח לנו עשורים להגיע אליה.

כשהתפקידים מתפוגגים

במאמר על חקירה עצמית שאלנו מה נשאר כשמורידים את התפקידים. בגיל המבוגר, השאלה הזו מפסיקה להיות תרגיל מחשבתי. התפקידים באמת יורדים. "מנהל", "מורה", "מפרנס", לפעמים גם "הורה פעיל". מי שבנה את הזהות שלו עליהם עלול להרגיש שהוא נעלם יחד איתם.

אבל זה גם רגע של חירות נדירה. בפעם הראשונה אולי מאז הילדות, אין תסריט. אין מי שמצפה. אפשר לשאול מחדש: מה אני אוהב? מה מסקרן אותי? מה יש בי שעוד לא קיבל מקום? ויש אנשים שמתחילים בגיל הזה לכתוב, לצייר, ללמוד, להתנדב, לחזור לשאלות שהניחו בצד לפני חמישים שנה.

המהות לא מזדקנת. היא רק מחכה שיפנו לה מקום.

להתכונן מוקדם

יש בסיפור הזה גם לקח למי שעוד רחוק מהגיל הזה. הרגע שבו התפקידים מתפוגגים יגיע כמעט לכולם. השאלה היא רק אם הוא יפגוש אותנו מוכנים.

מי שבנה את כל הזהות שלו על העבודה או על התפקיד המשפחתי, עלול לפגוש את הרגע הזה כמשבר. מי שהכיר את המהות שלו לאורך הדרך, בנפרד מהתפקידים, יפגוש אותו כהזדמנות. לא כי זה יהיה קל, אלא כי יהיה לו לאן לחזור.

לכן כדאי, כבר עכשיו, לשאול מדי פעם: מה בי לא תלוי בתפקיד שלי? מה הייתי ממשיך לעשות גם אם אף אחד לא היה משלם לי, מבקש ממני או רואה? התשובות לשאלות האלה הן ההכנה הטובה ביותר לגיל שבו הזמן יתפנה. והן גם, לא במקרה, הדרך לחיות טוב יותר כבר עכשיו.

ההדדיות שבין הדורות

ויש עוד ממד, אולי החשוב מכולם. הספר עצמו לא נכתב על ידי אדם אחד שחשב לבד. הוא נולד משיחות. מאב ובן שהקשיבו זה לזה ושאלו יחד. בשיחות האלה, שניהם קיבלו משהו: האב מצא סיבה חדשה לחשוב, לנסח ולהיות נוכח. הבן גילה בכתיבת הספר, ובמיוחד בכתיבתו יחד עם אביו, משמהות משלו.

ד"ר שמעון אזולאי כתב ב"מהפכת המשמעות" על הבדידות בגיל השלישי כסימפטום חברתי, ועל החובה שלנו לראות את מי שנעשה בלתי נראה. אבל יש בזה גם הזדמנות. השיחה עם אדם מבוגר היא לא רק חסד שעושים איתו. היא לא פעם מתנה למי שמקשיב.