כוחו של סיפור אישי

כל אחד מאיתנו מספר לעצמו סיפור. לא תמיד בקול, ולרוב בלי לשים לב, אבל הוא שם. סיפור על מאיפה באנו, מה קרה לנו, מי אנחנו ולמה. הסיפור הזה מחליט בשבילנו הרבה יותר ממה שנדמה. הוא קובע מה נראה לנו אפשרי, ממה אנחנו מפחדים, ומה אנחנו חושבים שמגיע לנו.

והדבר המעניין הוא שאותן עובדות בדיוק יכולות להפוך לסיפורים שונים לגמרי.

אותן עובדות, שני סיפורים

דמיינו שני אנשים שחוו אותו דבר: פיטורים מעבודה שאהבו, בגיל ארבעים וחמש. הראשון מספר את זה כך: "הכול היה טוב, ואז זרקו אותי. מאז לא חזרתי לעצמי." השני מספר: "זה היה הרגע הכי קשה שלי, ובדיעבד הוא הכריח אותי לשאול מה אני באמת רוצה לעשות."

העובדות זהות. הכאב היה אמיתי אצל שניהם. אבל הסיפור שונה, ואיתו משתנים גם החיים שאחריו. הראשון נושא את הפיטורים כפצע שסוגר את הסיפור. השני נושא אותם כפרק שפתח פרק חדש.

אין כאן "נכון" ו"לא נכון". שני האנשים לא משקרים. אבל הם בחרו, כל אחד, איזו משמעות להעניק למה שקרה.

זהות נרטיבית

הפסיכולוג דן מקאדמס מאוניברסיטת נורת'ווסטרן מקדיש את רוב הקריירה שלו לרעיון שהוא מכנה "זהות נרטיבית". לפיו, הזהות שלנו היא לא רק אוסף של תכונות. היא במידה רבה הסיפור שאנחנו מספרים על חיינו: סיפור שמחבר בין העבר, ההווה והעתיד, ונותן להם כיוון.

במחקריו, מקאדמס זיהה שני דפוסים חוזרים בסיפורים של אנשים. הוא קרא להם "רצפים של גאולה" ו"רצפים של זיהום". ברצף של גאולה, משהו רע קורה, ומשהו טוב צומח ממנו. ברצף של זיהום, משהו טוב קורה, ומשהו רע הורס אותו. מקאדמס ועמיתיו מצאו שאנשים שנוטים לספר את חייהם ברצפים של גאולה מדווחים, בממוצע, על רווחה נפשית גבוהה יותר ועל תחושה חזקה יותר של משמעות.

חשוב לדייק: זה לא אומר שצריך להכריח כל כאב להפוך לסיפור הצלחה. זה אומר שהאופן שבו אנחנו מחברים את פרקי החיים משנה את מה שהם עושים לנו.

לכתוב כדי להבין

הפסיכולוג ג'יימס פנבייקר, מאוניברסיטת טקסס, התחיל בשנות השמונים סדרת מחקרים פשוטה למראה. הוא ביקש מאנשים לכתוב, במשך כמה ימים, רבע שעה ביום על החוויות הקשות ביותר בחייהם, ועל המחשבות והרגשות העמוקים ביותר שלהם לגביהן. קבוצת השוואה כתבה על נושאים שטחיים.

בסדרה של מחקרים, הוא ואחרים מצאו שהכתיבה הרגשית הזו קשורה לשיפורים במדדים שונים של בריאות ורווחה. אחת ההשערות שלו הייתה שהכתיבה עוזרת להפוך חוויה מפוזרת וכאוטית לסיפור, ושסיפור קל יותר לשאת.

יש בזה משהו עמוק. כל עוד החוויה הקשה היא רק רסיסים, היא ממשיכה לחתוך. כשהיא נעשית סיפור, יש לה צורה. ולצורה אפשר לצקת משמעות.

הסיפור כבחירה

במשמהות, המשמעות היא מה שאנחנו בוחרים להעניק. וזה נכון גם לגבי העבר.

את מה שקרה אי אפשר לשנות. אבל את המשמעות שלו אפשר, וזו לא מניפולציה. זו אחת הצורות העמוקות ביותר של חירות. ויקטור פראנקל כתב על היכולת לבחור את העמדה מול הנסיבות. הסיפור שאנחנו מספרים על חיינו הוא העמדה הזו, בצורתה המתמשכת.

טיוטת הספר "ממשמעות למשמהות" מציעה לספר את הסיפור של עצמנו בצורה שמכירה במהות הפנימית שלנו ומשקפת אותה לעולם. לא סיפור שמייפה, ולא סיפור שמקטין. סיפור שבו המהות היא הדמות הראשית, ולא הנסיבות.

מי כתב את התסריט

יש שאלה שכדאי לשאול על הסיפור שאנחנו מספרים: מי כתב אותו?

הרבה מהסיפורים שאנחנו נושאים על עצמנו לא נכתבו על ידינו. הם נכתבו על ידי הורה שאמר "אתה תמיד…", מורה שקבע מה אנחנו שווים, חברה שהחליטה מה נחשב הצלחה. קיבלנו אותם מוכנים, ומאז אנחנו חוזרים עליהם.

לספר את הסיפור מחדש מתחיל מלזהות את המשפטים האלה. לשאול על כל אחד מהם: האם זה באמת נכון? האם זה מה שקרה, או רק פרשנות אחת שקיבלתי? ומה אני, היום, עם מה שאני יודע על עצמי, הייתי כותב במקומו?

לספר לאחרים

סיפור אישי לא נכתב רק בתוך הראש. הוא משתנה גם כשמספרים אותו למישהו אחר. כשמישהו מקשיב באמת, בלי למהר לתקן או לנחם, הסיפור מקבל צורה שלא הייתה לו קודם. לפעמים אנחנו שומעים את עצמנו אומרים משפט שלא ידענו שאנחנו חושבים.

גם הספר "ממשמעות למשמהות" נולד כך. משיחות בין הכותב לבין אביו, שבגיל שמונים התחיל לעסוק ביתר שאת בשאלת המשמעות והמהות. בשיחות האלה, שני אנשים סיפרו זה לזה את החיים שלהם מחדש. ומתוך הסיפור המשותף נולד גם ספר.

יש בזה משהו שמחזיר אותנו להדדיות. אנחנו לא רק מספרים את הסיפור שלנו, אנחנו גם שומעים סיפורים של אחרים. ולפעמים התפקיד הכי משמעותי שלנו הוא להיות מי שמקשיב, כדי שמישהו אחר יוכל לספר את הסיפור שלו אחרת.

רק כדאי לזכור את הצד השני. הסיפור של אדם שייך לו. אפשר להציע לו מבט חדש, אבל אי אפשר לכתוב אותו במקומו.

הסיפור שעוד לא נכתב

יש עוד משהו בסיפור אישי, ואולי הוא החשוב מכולם: הוא לא נגמר. הפרק הנוכחי עדיין נכתב, והפרקים הבאים עוד לא התחילו.

מי שמבין את זה מגלה שהשאלה היא לא רק "איך אני מספר את מה שהיה?", אלא גם "איזה סיפור אני רוצה שיהיה אפשר לספר?". וזו כבר לא שאלה על העבר. זו שאלה על הבחירה של היום. על מה אני יוצק עכשיו לתוך הפרק שנכתב.