גם כי אלך בגיא: כשהפצעים נותנים משמהות

אנחנו נוטים לספר את הסיפור של חיינו כרצף של הצלחות שקטעו אותו כמה תקלות. הפרק שבו הכול עבד, ואז הפרק שבו משהו נשבר, ואז הפרק שבו התאוששנו וחזרנו למסלול. הפצעים, בגרסה הזו, הם הפרעה. משהו שצריך לעבור, לשכוח ולהמשיך.

אבל כשאנשים מספרים מה עיצב אותם באמת, משהו מוזר קורה. הם כמעט אף פעם לא מתחילים מההצלחות. הם מתחילים מהרגע שבו משהו נשבר.

הגיא

בפרק כג בתהלים, אחד הטקסטים המוכרים ביותר בעברית, יש פסוק שרבים יודעים בעל פה:

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי. (תהלים כג, ד)

כדאי לשים לב למה שהפסוק לא אומר. הוא לא מבטיח שלא נלך בגיא. הוא לא אומר שהגיא לא חשוך, או שצל המוות לא אמיתי. הוא מניח שנלך שם. ההבטחה שלו אחרת לגמרי: לא אירא רע, כי אני לא לבד.

במשמהות, הגשר נשאר כדימוי בדיוק בגלל זה. הגשר לא מעלים את התהום. הוא עובר מעליה. התהום עדיין שם, עמוקה ואמיתית, והמעבר מעליה הוא מה שהופך את הדרך למשמעותית.

למה דווקא הפצעים

הרבה פעמים דווקא האתגרים והפצעים שלנו הם מה שנותן לנו משמהות. לא כי הסבל טוב בפני עצמו. הוא לא. אלא כי ברגעים הקשים מתגלה מה באמת יש בנו.

כשהכול עובד, אפשר לחיות שנים על טייס אוטומטי. אפשר לבחור מתוך הרגל, להעניק משמעות למה שכולם מעניקים לו, לא לשאול שום שאלה. המשבר מפרק את זה. פתאום התפקידים לא מחזיקים, התשובות הישנות לא עובדות, והציפיות של אחרים מפסיקות להיות רלוונטיות. מה שנשאר הוא החומר עצמו. המהות.

במובן הזה, הגיא הוא המקום שבו הידיעה נעשית אפשרית. לא בגלל שהוא נעים, אלא בגלל שהוא מסיר את כל מה שהסתיר אותה.

מה שפראנקל ראה

ויקטור פראנקל, שעבר את מחנות ההשמדה, כתב שמשמעות אפשר להעניק גם לסבל, ואולי במיוחד לו. הוא לא טען שהסבל הכרחי, ולא קרא לחפש אותו. להפך, סבל שאפשר למנוע צריך למנוע. אבל כשהסבל בלתי נמנע, נשארת לאדם הבחירה איך לעמוד מולו.

פראנקל ציטט לא פעם משפט של ניטשה: מי שיש לו "למה" לחיות בשבילו, יכול לשאת כמעט כל "איך". ה"למה" הזה לא מבטל את הכאב. הוא נותן לו מקום בתוך סיפור גדול יותר.

וזה בדיוק ההבדל בין פצע שמפרק לבין פצע שבונה. לא עוצמת הכאב, אלא מה אנחנו בוחרים לצקת לתוכו.

המהות כעוגן

יהיו רגעים שבהם תרגישו שאתם הולכים לאיבוד, שהדרך לא ברורה, שהמטרות מתרחקות. בדיוק ברגעים האלה המהות משמשת כעוגן שמחזיק אתכם יציבים.

עוגן לא עוצר את הסערה. הגלים ממשיכים, הרוח ממשיכה. מה שהעוגן עושה הוא למנוע מהסירה להיסחף. כשעומדים מול החלטות קשות, המהות עוזרת להישאר נאמנים לעצמכם ולאמת הפנימית שלכם, גם כשהכול מסביב זז. היא מזכירה שהחזון לא נבנה ביום אחד, ושהוא לא מחייב אתכם להיות מושלמים.

יש משפט ידוע שאומר שאי אפשר לשנות את כיוון הרוח, אבל אפשר להתאים את המפרשים. זה בדיוק התפקיד של המהות בגיא. היא לא משנה את מזג האוויר. היא משנה את מה שאנחנו עושים בתוכו.

כי אתה עמדי

החצי השני של הפסוק הוא מה שהופך אותו לנסבל: כי אתה עמדי. את הגיא לא עוברים לבד.

יש מי שישמעו כאן את ה', הנוכחות שמלווה גם במקום החשוך ביותר. ויש מי שישמעו את האנשים שהלכו לצידם: חבר שהרים טלפון, בן משפחה שישב איתם בשקט, קהילה שלא שכחה. אין צורך לבחור. שתי הקריאות נמצאות בפסוק.

ד"ר שמעון אזולאי, בספרו "מהפכת המשמעות", מביא את ניסוי "פארק החולדות" של הפסיכולוג ברוס אלכסנדר כדי להמחיש את זה. עכברים שהוחזקו בכלוב מבודד התמכרו בקלות למורפין. כשהועברו לסביבה חברתית עשירה, כמעט לא התמכרו. אזולאי משתמש בזה כמטאפורה: בדידות וניכור מעמיקים את הסבל, וקהילה תומכת יכולה לרפא. גם בני אדם זקוקים ל"פארק".

זה העיקרון הרביעי של משמהות, הדדיות. המהות לא נוצקת רק פנימה, אל החיים שלנו. היא נוצקת גם החוצה, אל מי שהולך לידנו. ולפעמים, כשאנחנו עצמנו בגיא, היא נוצקת אלינו ממישהו אחר.

מה לא אומרים למי שנמצא בגיא

יש כאן מלכודת שכדאי להזהיר ממנה. הרעיון שפצעים יכולים לתת משמהות הוא רעיון שאדם מגלה בעצמו, בזמן שלו. הוא לא משהו שאומרים למי שנמצא באמצע הכאב.

"הכול לטובה", "זה קרה בשביל משהו", "תראה כמה תצמח מזה". המשפטים האלה, גם כשהם נאמרים באהבה, מנסים להעניק משמעות לסבל של מישהו אחר במקומו. וזה בדיוק מה שאי אפשר לעשות. המשמעות נבחרת על ידי מי שהולך בגיא, לא על ידי מי שעומד על הגשר ומסתכל.

מה שכן אפשר לעשות הוא מה שהפסוק מציע: להיות עמו. ללכת לידו. לא להסביר את החושך, אלא לא להשאיר אותו לבד בתוכו. ולסמוך על כך שכשיגיע הזמן, הוא ימצא בעצמו מה לצקת לתוך מה שקרה.

שלוש תנועות בתוך הגיא

אין מתכון למעבר בגיא, וכל אחד עובר אותו אחרת. אבל אפשר לזהות שלוש תנועות שחוזרות אצל אנשים שיצאו ממנו עם משמהות, ולא רק עם צלקת.

להכיר בכאב. לא לדלג עליו, לא להקטין אותו ולא למהר "להפיק לקחים". כאב שלא קיבל מקום נוטה לחזור בצורות אחרות. ההכרה היא לא חולשה. היא הצעד הראשון של הידיעה.

לשאול מה הוא חושף. לא "למה זה קרה לי?", שאלה שלעיתים קרובות אין לה תשובה, אלא "מה אני רואה עכשיו שלא ראיתי קודם?". על עצמי, על מה שחשוב לי, על האנשים סביבי. המשבר מסיר שכבות, ומה שמתגלה מתחתן הוא חומר.

לבחור מה לצקת. בשלב מסוים, לפעמים אחרי זמן רב, מגיעה השאלה מה עושים עם מה שהתגלה. יש מי שהופכים את הפצע לשליחות. יש מי שמשנים כיוון בשקט. יש מי שפשוט הופכים לאנשים שיודעים ללכת לצד אחרים בגיא שלהם. כל אלה הם יציקה.

לספר את הסיפור מחדש

אז אולי כדאי לחזור לסיפור שפתחנו בו. הסיפור שבו הפצעים הם הפרעה במסלול.

אפשר לספר אותו אחרת. לא להכחיש את הכאב ולא לייפות אותו, אלא לשאול מה הוא חשף. מה גיליתי על עצמי שם, שלא הייתי מגלה בלעדיו? מה התחלתי להעריך? את מי פגשתי, או מי פגש אותי?

זה לא הופך את הגיא לפחות חשוך. אבל זה הופך אותו לחלק מהדרך, ולא לסטייה ממנה. ומי שעובר בגיא ויוצא ממנו עם ידיעה חדשה על עצמו, יוצא עם משהו שאי אפשר לקנות ואי אפשר ללמד: משמהות שנוצקה באש.