לדמיין את סיזיפוס מאושר: משמעות בתוך השגרה

השעון מצלצל באותה שעה. אותה דרך לעבודה, אותן משימות, אותה ארוחת ערב, אותן שיחות. ובסוף השבוע, אותם סידורים. ואז שוב מההתחלה.

רובנו מכירים את הרגע שבו השגרה הזו נראית פתאום כמו מעגל שאין ממנו יציאה. רגע שבו עולה השאלה, לפעמים בשקט ולפעמים בבהלה: זה הכול? ככה זה ימשיך?

יש דמות עתיקה שמגלמת את השאלה הזו טוב יותר מכל אחת אחרת.

האיש והסלע

במיתולוגיה היוונית, סיזיפוס נענש על ידי האלים בעונש מיוחד במינו. הוא נדרש לגלגל סלע ענק במעלה הר. וכשהגיע כמעט לפסגה, הסלע התגלגל בחזרה למטה, וסיזיפוס נאלץ לרדת ולהתחיל מחדש. וכך לנצח.

האלים בחרו בעונש הזה בכוונה. הם הבינו, כך נראה, שאין דבר נורא יותר מעבודה חסרת תכלית שחוזרת על עצמה בלי סוף. לא כאב, לא אש, אלא חוסר משמעות.

קשה לא לזהות בזה משהו מהחיים שלנו. הכביסה שתמיד חוזרת. תיבת הדואר שמתמלאת מחדש. הכלים בכיור. העבודה שלא נגמרת אף פעם, רק מתחלפת.

האבסורד

ב-1942, באמצע מלחמת העולם השנייה, פרסם הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי חיבור בשם "המיתוס של סיזיפוס". הוא פתח אותו בטענה חריפה: יש רק בעיה פילוסופית אחת רצינית באמת, והיא השאלה אם החיים שווים שיחיו אותם.

קאמי תיאר את מה שכינה "האבסורד": ההתנגשות בין הצורך האנושי העמוק במשמעות, לבין עולם שאינו מספק אותה. אנחנו שואלים "למה?", והעולם שותק. לא כי הוא מסתיר את התשובה, אלא כי אין לו תשובה מובנית לתת.

זו בדיוק נקודת המוצא של משמהות: לחיים אין משמעות מובנית. וקאמי, כמו משמהות, לא הסיק מכך שהחיים ריקים. הוא הסיק משהו אחר לגמרי.

לדמיין אותו מאושר

קאמי סיים את החיבור במשפט שהפך לאחד המשפטים המפורסמים בספרות המאה העשרים: "צריך לדמיין את סיזיפוס מאושר."

המשפט מפתיע, כי שום דבר בנסיבות של סיזיפוס לא השתנה. הסלע עדיין כבד. ההר עדיין תלול. הסלע עדיין יתגלגל למטה. מה שהשתנה הוא העמדה של סיזיפוס כלפי כל זה.

קאמי התעכב במיוחד על הרגע שבו סיזיפוס יורד מההר, בדרך חזרה אל הסלע. זה הרגע שבו הוא מודע לגורלו לחלוטין. ודווקא שם, כתב קאמי, בתודעה הצלולה הזו, נמצאת החירות שלו. האלים יכולים לקבוע מה הוא עושה. הם לא יכולים לקבוע מה הוא חושב על זה. הסלע, כתב קאמי, הוא העניין שלו.

השגרה היא לא האויב

יש נטייה לחשוב שהדרך לצאת מתחושת הריקנות של השגרה היא לברוח ממנה. טיול גדול, שינוי קריירה, חוויה חדשה. לפעמים זה נכון ונחוץ. אבל הרבה פעמים, אחרי הטיול חוזרים לאותה שגרה, והריקנות מחכה בדיוק במקום שבו השארנו אותה.

קאמי מציע כיוון אחר. לא לברוח מהסלע, אלא לשנות את היחס אליו. ובשפה של משמהות: לא לחכות שהשגרה תיתן לנו משמעות, אלא לצקת לתוכה מהות.

אותה ארוחת ערב יכולה להיות מטלה, ויכולה להיות הרגע היחיד ביום שבו כל המשפחה יושבת יחד. אותה דרך לעבודה יכולה להיות זמן מבוזבז, ויכולה להיות חצי שעה של שקט. אותה עבודה חוזרת יכולה להיות סלע, ויכולה להיות מלאכה. הנסיבות זהות. מה שמשתנה הוא מה שאנחנו מביאים אליהן.

רגע הירידה מההר

הרעיון של קאמי על רגע הירידה שווה עצירה. בכל שגרה יש רגעים כאלה: רגעי ביניים שבהם אנחנו לא עושים כלום. המעבר בין משימה למשימה. ההליכה למכונית. ההמתנה לקומקום. השנייה שלפני שפותחים את הדלת הביתה.

ברוב הימים אנחנו ממלאים את הרגעים האלה בטלפון, ברעש, בתכנון של המשימה הבאה. אבל אלה בדיוק הרגעים שבהם אפשר לעצור ולשאול: מה אני מכניס לתוך מה שאני עומד לעשות? לא למה אני עושה את זה, אלא איך.

סיזיפוס של קאמי לא שינה את העונש. הוא שינה את רגע הירידה.

חזרה כתרגול

כדאי לשים לב שבמסורות רבות, החזרה עצמה היא לא קללה אלא תרגול. ביהדות מתפללים שלוש פעמים ביום, כל יום, באותן מילים. במנזרים קמים לאותן תפילות באותן שעות. מוזיקאים מנגנים את אותם סולמות שנים. אף אחד מהם לא חושב שהחזרה מרוקנת את המעשה ממשמעות. להפך: היא מה שמאפשר למשמעות להעמיק.

ההבדל בין שגרה שמרוקנת לבין שגרה שממלאת הוא לא בתוכן שלה, אלא באופן שבו נכנסים אליה. מי שנכנס לתפילה בפעם האלף כאילו היא חובה, מקבל חובה. מי שנכנס אליה כאילו זו הזדמנות לעצור, מקבל עצירה. אותן מילים, חוויה אחרת.

אולי זה מה שקאמי רמז עליו. סיזיפוס לא יכול לשנות את העובדה שהוא חוזר. אבל הוא יכול להפוך את החזרה מעונש לתרגול. מעול, למקום שבו הוא פוגש את עצמו שוב ושוב.

מה שהסלע לא יכול לקחת

חשוב לומר גם מה הרעיון הזה לא אומר. הוא לא אומר שצריך להשלים עם כל שגרה. יש שגרות שהן באמת שוחקות, משפילות או לא הוגנות, ומותר ואף רצוי לשנות אותן. ההבדל בין קבלה לבין השלמה הוא עדין, וכדאי להיזהר מלהשתמש ב"סיזיפוס המאושר" כדי להצדיק מצבים שאפשר לתקן.

אבל גם בשגרה שאי אפשר לשנות כרגע, נשאר משהו שהנסיבות לא יכולות לקחת. ויקטור פראנקל קרא לזה האחרונה בחירויות האדם. קאמי קרא לזה מרד. משמהות קוראת לזה יציקה: היכולת להכניס מהות גם לתוך מה שחוזר על עצמו.