עבודה, קריירה או ייעוד: האם המשמעות חייבת להיות בעבודה?

"מה אתה עושה?" זו כמעט תמיד השאלה הראשונה שאנחנו שואלים מישהו שהכרנו עכשיו. והתשובה כמעט תמיד היא עבודה. מהנדסת, מורה, עורך דין, מנהל חשבונות. כאילו מה שאנחנו עושים כדי להתפרנס הוא הדבר הראשון שצריך לדעת עלינו.

אין פלא שעבודה נעשתה, עבור רבים, המקום המרכזי שבו מחפשים משמעות. אנחנו מבלים בה את רוב שעות הערות שלנו. ועם הציפייה הזו מגיע גם לחץ: אם העבודה שלי לא מרגישה משמעותית, אולי משהו בחיים שלי לא בסדר.

המאמר הזה שואל שאלה פשוטה: האם המשמעות חייבת להיות בעבודה? והאם יש דרך לצקת מהות לתוך עבודה, גם כשהיא לא "הייעוד"?

שלושה יחסים לאותה עבודה

בשנת 1997 פרסמה החוקרת איימי ז'בנייבסקי, יחד עם עמיתים, מחקר שהפך לנקודת ציון בתחום. הם שאלו אנשים מקצועות שונים איך הם חווים את העבודה שלהם, וזיהו שלושה יחסים עיקריים אליה.

עבודה (job): מקור פרנסה. העבודה היא אמצעי, והחיים האמיתיים קורים מחוצה לה. קריירה (career): מסלול של התקדמות. מה שמניע הוא הצמיחה, הקידום, ההישג הבא. ייעוד (calling): העבודה עצמה נחווית כבעלת ערך, כחלק ממי שהאדם הוא, וכתרומה למשהו מעבר לו.

הממצא המעניין ביותר היה שהיחסים האלה לא תלויים רק במקצוע. גם בתוך קבוצה של אנשים שעשו בדיוק את אותה עבודה, במחקר הזה עוזרים מנהליים, היו כאלה שחוו אותה כעבודה, כאלה שחוו אותה כקריירה, וכאלה שחוו אותה כייעוד. אותה משרה, אותן משימות, שלוש חוויות שונות לגמרי.

בשפה של משמהות: המשמעות לא נמצאת בעבודה. היא מה שאנחנו מעניקים לה.

המנקים בבית החולים

ז'בנייבסקי והחוקרת ג'יין דאטון פיתחו בהמשך מושג שנקרא "עיצוב עבודה" (job crafting). הוא מתאר את הדרכים שבהן אנשים משנים את העבודה שלהם מבפנים: את המשימות שהם בוחרים להדגיש, את הקשרים שהם יוצרים עם אחרים, ובעיקר את האופן שבו הם מבינים מה הם עושים.

אחת הדוגמאות המוכרות מהמחקר שלהן הייתה צוותי ניקיון בבית חולים. חלק מהעובדים תיארו את עבודתם כניקיון, פשוט ותו לא. אחרים תיארו אותה אחרת לגמרי: כחלק מצוות שמרפא חולים. הם שמו לב למטופלים, דיברו איתם, דאגו לפרטים קטנים שאיש לא ביקש מהם. הם עשו את אותה עבודה, אבל הם יצקו לתוכה משהו אחר.

זו לא אשליה וזו לא תודעה כוזבת. ניקיון בבית חולים באמת חיוני לריפוי. ההבדל הוא שחלק מהעובדים בחרו לראות את זה, ולהכניס לעבודה משהו מהמהות שלהם: אכפתיות, תשומת לב, נוכחות.

הלחץ של "הייעוד"

יש גם צד מורכב יותר. בשנים האחרונות התרבות שלנו התחילה לדרוש מכל אחד למצוא את "הייעוד" שלו. "תעשה מה שאתה אוהב ולא תעבוד אף יום בחייך." "תמצא את התשוקה שלך." המסרים האלה נשמעים משחררים, אבל עבור רבים הם הופכים למקור של לחץ ותחושת כישלון.

לא לכל אחד יש ייעוד מקצועי ברור. ולא כל אחד צריך שהעבודה תהיה המקום המרכזי שבו המהות שלו מתבטאת. יש אנשים שעבודה מבחינתם היא באמת אמצעי, שמאפשר להם לצקת את המהות שלהם במקומות אחרים: במשפחה, בקהילה, ביצירה, בהתנדבות. זה לא כישלון. זו בחירה לגיטימית לגמרי של איפה להעניק משמעות.

הבעיה מתחילה רק כשהעבודה גוזלת את כל מה שיש, ולא משאירה מקום לצקת את המהות בשום מקום אחר.

שלוש דרכים לצקת מהות לעבודה

למי שכן רוצה שהעבודה תכיל יותר מהמהות שלו, המחקר על עיצוב עבודה מציע שלושה כיוונים מעשיים, שלא דורשים להחליף משרה.

המשימות. בתוך כמעט כל עבודה יש מרחב מסוים לבחור במה להשקיע יותר. מי שהמהות שלו היא למידה, יכול לקחת על עצמו להכשיר עובדים חדשים. מי שהמהות שלו היא יצירה, יכול לחפש את המשימות שדורשות פתרון חדש.

הקשרים. עבודה היא גם רשת של אנשים. אפשר לבחור עם מי לעבוד יותר, למי לעזור, ואיזה קשר לטפח. לפעמים המשמעות נמצאת לא במשימה אלא במי שעובד לידנו.

המשמעות עצמה. לשאול: למי העבודה שלי עוזרת, בסוף השרשרת? מי מרוויח ממה שאני עושה, גם אם אני לא פוגש אותו? התשובה לא תמיד משנה את העבודה, אבל היא משנה את מה שמביאים אליה.

כשהעבודה הופכת לזהות

יש סכנה שקטה בחיבור החזק בין עבודה למשמעות: היא יכולה להפוך לזהות. "אני מנהלת", "אני רופא", "אני מורה". כל עוד העבודה נמשכת, הזהות הזו נותנת יציבות. אבל מה קורה ביום שהיא נגמרת?

אנשים רבים מגלים את התשובה בפרישה, בפיטורים או במחלה. פתאום התפקיד נעלם, ואיתו התשובה לשאלה "מי אני". זו אחת הסיבות שהמעבר לגמלאות קשה לאנשים שבחוץ נראים כמי שהשיגו הכול.

כאן עובר ההבדל בין משמעות למהות. העבודה יכולה להיות מקום שבו אנחנו מעניקים משמעות, והיא יכולה להיות מקום שבו המהות שלנו מתבטאת. אבל היא לא המהות עצמה. מי שמכיר את המהות שלו בנפרד מהתפקיד, יכול להישאר הוא גם כשהתפקיד נגמר. ולצקת את אותה מהות למקום אחר.

כשצריך לעזוב

וחשוב לומר גם את זה: יש עבודות שאי אפשר לצקת לתוכן מהות. עבודות שדורשות מאיתנו לפעול נגד הערכים שלנו, שמשחיקות אותנו בלי הפסקה, או שלא משאירות שום מרחב לבחירה. במקרים כאלה, עיצוב עבודה הוא לא פתרון, והשאלה הנכונה היא אולי לא "איך לצקת לכאן מהות", אלא "איך לצאת מכאן".

ההבחנה בין שני המצבים האלה היא בדיוק עבודה של ידיעה. לפני שמחליטים לעזוב או להישאר, כדאי לשאול: האם המהות שלי חסרה כאן כי לא נתתי לה מקום, או כי אין לה מקום?