מהתבוננות לפעולה: כשהידיעה צריכה ידיים

יש אנשים שמכירים את עצמם היטב. הם עשו את העבודה. קראו, כתבו יומן, ישבו בטיפול, השתתפו בסדנאות. הם יודעים מה חשוב להם, מה מחייה אותם ומה מרוקן אותם. הם יכולים לנסח את זה בבהירות מפתיעה.

ובכל זאת, החיים שלהם נראים כמעט אותו דבר כמו לפני שידעו.

זה לא מקרה נדיר. זה אולי אחד הפערים הנפוצים ביותר בכל מה שקשור לגילוי עצמי: הפער בין לדעת לבין לעשות. בין ההתבוננות פנימה לבין הפעולה בחוץ.

הצוק הראשון

בטיוטת הספר "ממשמעות למשמהות" יש תיאור מדויק של המצב הזה. פעמים רבות, כך נכתב שם, אנחנו נשארים לכודים בצוק הראשון: המקום שבו אנחנו חושבים על השינויים שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא מצליחים לעבור לצוק השני, המקום שבו עושים אותם בפועל.

ההתבוננות יכולה להפוך למקום נוח. יש בה עומק, יש בה תחושת התקדמות, יש בה שיחות טובות. וכל עוד אנחנו מתבוננים, אנחנו לא מסתכנים. אף אחד לא נכשל בהבנה של עצמו. נכשלים רק כשמנסים.

לכן כדאי לומר את זה בפשטות: ידיעה שלא נוצקת לחיים היא לא עדיין משמהות. היא חומר שמחכה. חשוב, יקר, ולא מספיק.

פער מוכר

הפער הזה לא ייחודי לחיים האישיים. בשנת 2000 פרסמו חוקרי הניהול ג'פרי פפר ורוברט סאטון ספר בשם "פער הידיעה והעשייה" (The Knowing-Doing Gap). הם עקבו אחרי ארגונים שידעו בדיוק מה צריך לשנות, השקיעו בייעוץ, בהדרכות ובניתוחים, ובכל זאת לא שינו כלום. אחת המסקנות שלהם הייתה שבארגונים רבים הדיבור על פעולה הופך לתחליף לפעולה עצמה. ישיבה טובה על בעיה מרגישה כמו פתרון שלה.

אותו דבר קורה בתוכנו. שיחה עמוקה על מה שחשוב לנו מרגישה כמו התקדמות. ולפעמים היא באמת התקדמות. אבל אם היא לא מובילה לשום דבר, היא הופכת למעגל.

למה קשה לעבור

כדי לעבור מהתבוננות לפעולה, כדאי קודם להבין מה עוצר אותנו. יש לפחות שלושה דברים, והם שונים זה מזה.

הגודל. כשמגלים משהו מהותי על עצמנו, הנטייה היא לתרגם אותו לשינוי גדול. אם היצירה היא המהות שלי, צריך לעזוב את העבודה. אם הקשר הזה לא מבטא אותי, צריך להחליט עליו עכשיו. שינויים בגודל הזה מפחידים, ובצדק. אז אנחנו דוחים אותם. ובינתיים לא עושים כלום.

הבהירות. הידיעה הפנימית היא לרוב כללית: "חשוב לי להיות נוכח", "אני צריך יותר יצירה". קשה לפעול על משהו כללי. אין לו התחלה ברורה.

הפחד. פעולה חושפת. כל עוד המהות נשארת בפנים, אף אחד לא יכול לשפוט אותה. ברגע שהיא יוצאת החוצה, היא נבחנת. וחלק מאיתנו מעדיפים מהות לא נבחנת על פני מהות שעלולה להתגלות כלא מספיק טובה. על הפחד הזה כדאי לכתוב בנפרד, וזה נושא של מאמר אחר.

רוח במפרשים

בטיוטת הספר מופיע דימוי שכדאי לחזור אליו: מציאת המהות כהכנסת הרוח למפרשים. מה שזה מאפשר הוא לא רק תנועה מהירה וטובה יותר, אלא תנועה שמשתמשת בכוחות שכבר קיימים, כך שלא נדרשים הרבה כוחות חיצוניים נוספים.

הדימוי הזה עונה בדיוק על בעיית הגודל. פעולה שנובעת מהמהות לא אמורה להרגיש כמו לדחוף סירה ביד נגד הזרם. היא אמורה להרגיש כמו לכוון מפרש. העבודה היא לא לייצר כוח, אלא לשים את עצמנו במקום שבו הכוח שכבר קיים בנו יכול לפעול.

במילים אחרות: אם הפעולה דורשת כוח רצון עצום כל יום מחדש, ייתכן שהיא לא באמת נובעת מהמהות. ייתכן שהיא נובעת ממה ש"צריך". פעולה מהותית לא תמיד קלה, אבל יש בה משהו שמזין את עצמו.

להקטין את הצעד

הדרך המעשית ביותר לגשר על הפער היא כמעט מגוחכת בפשטות שלה: להקטין את הצעד עד שהוא כבר לא מפחיד.

אם היצירה היא המהות, הצעד הוא לא לעזוב את העבודה. הוא לכתוב עמוד אחד ביום שלישי בערב. אם הנוכחות חשובה, הצעד הוא לא "להיות נוכח יותר". הוא להשאיר את הטלפון בחדר אחר בזמן ארוחת הערב. צעד קטן מספיק כדי לבחון את הידיעה במציאות, ומספיק קטן כדי שלא יהיה צורך לדחות אותו.

והצעד הקטן עושה עוד משהו: הוא מחזיר מידע. ידיעה שנבחנה בפעולה היא ידיעה אחרת. לפעמים היא מתאשרת ומתחזקת. לפעמים מתברר שמה שחשבנו שהוא המהות שלנו היה בעצם חלום של מישהו אחר. גם זה רווח. אי אפשר לגלות את זה מכורסת ההתבוננות.

אם, אז

הפסיכולוג פטר גולוויצר חקר במשך שנים כלי פשוט שנקרא "כוונות יישום". במקום להחליט באופן כללי "אני אכתוב יותר", מנסחים תוכנית במבנה של אם-אז: "אם זה יום שלישי בשמונה בערב, אז אני יושב לכתוב עמוד אחד". המחקרים שלו ושל אחרים מצאו שהניסוח הזה מגדיל משמעותית את הסיכוי שאנשים באמת יפעלו.

הסיבה פשוטה. הבעיה של הבהירות נפתרת כשהפעולה מקבלת זמן, מקום ותנאי. המוח כבר לא צריך להחליט כל פעם מחדש. ההחלטה התקבלה מראש, ונשאר רק לבצע.

הלוך ושוב

חשוב לא להפוך את כל זה לרעיון שהתבוננות היא דבר רע. היא לא. המעבר מהתבוננות לפעולה הוא לא מסלול חד כיווני, אלא תנועה הלוך ושוב. מתבוננים, פועלים, ובודקים מה הפעולה לימדה. ואז מתבוננים שוב, הפעם עם מידע חדש.

הסכנה היא לא בהתבוננות, אלא בהתבוננות שלא נגמרת. במעגל שבו לומדים עוד ועוד על עצמנו, בלי לתת לעולם הזדמנות להגיב.