חיים עם כוונה

אנחנו חיים בתרבות של מטרות. יעדים שנתיים, תוכניות חומש, רשימות של דברים לעשות לפני גיל מסוים. יש אפליקציות שעוקבות אחרי כל הרגל, ומדדים לכל תחום: כמה צעדים, כמה שעות שינה, כמה מילים, כמה שקלים.

מטרות הן כלי טוב. הן נותנות כיוון ומניעות לפעולה. אבל יש להן גם מחיר שקט: הן מעבירות את מרכז הכובד של החיים אל העתיד. החיים האמיתיים מתחילים כשנגיע. עד אז, ההווה הוא בעיקר דרך.

ומה קורה כשמגיעים? מי שהשיג מטרה גדולה מכיר את הרגע המוזר שאחרי. השמחה אמיתית, אבל היא עוברת מהר. ומיד מופיעה המטרה הבאה.

תכלית וכוונה

אחד הפרקים בטיוטת הספר "ממשמעות למשמהות" עוסק במעבר מחיים של תכלית לחיים של מהות. מהשאיפה להשיג מטרות חיצוניות, לשאיפה לחיות בצורה מודעת שמבטאת את המהות. מחיים שמכוונים אל היעד, לחיים שיש בהם כוונה.

ההבדל בין שתי המילים עדין, אבל חשוב. מטרה היא משהו שנמצא בסוף הדרך. כוונה היא משהו שנמצא בכל צעד בה. מטרה אפשר להשיג או לא להשיג. כוונה אפשר רק לחיות או לשכוח.

מי שהמטרה שלו היא לכתוב ספר, מצליח ביום שהספר יוצא. מי שהכוונה שלו היא לחשוב בכנות על שאלות שחשובות לו, מצליח כל יום שבו הוא כותב עמוד. ואם הספר לא ייצא אף פעם, הכוונה עדיין התממשה.

מצוות צריכות כוונה

במסורת היהודית יש דיון עתיק, שמופיע כבר בתלמוד, בשאלה האם "מצוות צריכות כוונה". כלומר, האם מעשה נחשב גם כשהוא נעשה בלי מחשבה ובלי תודעה, או שהכוונה היא חלק בלתי נפרד ממנו. הדעות נחלקו, והשאלה נשארה פתוחה לאורך דורות.

אבל עצם השאלה מלמדת משהו. היא מניחה שיש הבדל בין מעשה שנעשה מתוך הרגל לבין מעשה שנעשה מתוך תודעה. שאותה פעולה בדיוק יכולה להיות ריקה או מלאה, לפי מה שמכניסים לתוכה.

וזה בדיוק הרעיון של משמהות. לא לשנות את מה שאנחנו עושים בהכרח, אלא לצקת לתוכו מהות. הארוחה, השיחה, העבודה, ההליכה. אותן פעולות. כוונה אחרת.

לשטוף כלים כדי לשטוף כלים

המורה הזן הווייטנאמי טיך נאת האן כתב בספרו "נס הקשיבות" על שטיפת כלים. לדבריו, יש שתי דרכים לשטוף כלים. הראשונה היא לשטוף כלים כדי שיהיו כלים נקיים. השנייה היא לשטוף כלים כדי לשטוף כלים. מי שבדרך הראשונה, הוא אמר, לא באמת חי בזמן שהוא שוטף. הוא כבר נמצא בכוס התה שיבוא אחר כך.

זה נשמע כמו עצה לשלווה, אבל יש בה יותר מזה. מי שתמיד עושה דברים "כדי ש", חי כל הזמן במקום אחר. ומי שחי כל הזמן במקום אחר, מפספס את רוב החיים, כי רוב החיים הם בדיוק הרגעים שבדרך.

כוונה לא מבטלת את המטרות. אפשר לשטוף כלים ולרצות שיהיו נקיים. היא רק מחזירה את החיים לרגע שבו הם קורים.

כוונה בתוך מה שלא בחרנו

קל לדבר על כוונה בדברים שאנחנו אוהבים. קשה יותר כשמדובר בדברים שלא בחרנו. טיפול בהורה חולה. עבודה שאנחנו צריכים ולא רוצים. תקופה שבה הנסיבות פשוט קובעות את רוב היום.

דווקא שם הכוונה מקבלת משמעות מיוחדת. כי כשאי אפשר לבחור את מה שעושים, עדיין אפשר לבחור איך לעשות את זה. זה בדיוק מה שוויקטור פראנקל כינה האחרונה בחירויות האדם: היכולת לבחור את העמדה גם כשהנסיבות לא בידינו.

מי שמטפל בהורה מתוך חובה בלבד, נשחק. מי שמוצא בתוך הטיפול כוונה, למשל להיות נוכח, להחזיר משהו, ללמוד סבלנות, עדיין מתעייף. אבל העייפות שלו שונה. יש בה משהו שמחזיק.

זה לא אומר שצריך לייפות מצבים קשים, או למצוא בכוח "צד חיובי". לפעמים הדבר הכי כן הוא להודות שמשהו קשה ולא נבחר. ובכל זאת, בתוך זה, לשאול: מה אני רוצה להכניס לכאן, ממה שאני?

מה כוונה לא

יש כמה בלבולים נפוצים שכדאי להוציא מהדרך.

כוונה היא לא עוד משימה. לא צריך "לתרגל כוונה" שלושים דקות ביום ולסמן וי. כוונה היא האופן שבו עושים את מה שכבר עושים.

כוונה היא לא שלמות. אף אחד לא חי כל רגע בכוונה מלאה. רוב היום עובר על טייס אוטומטי, וזה בסדר. השאלה היא אם יש רגעים שבהם אנחנו חוזרים.

כוונה היא לא פסיביות. יש מי שחושש שחיים עם כוונה במקום מטרות יובילו לקיפאון. בפועל, קורה לרוב ההפך. מי שעושה דברים מתוך כוונה עושה אותם טוב יותר, ומחזיק בהם לאורך זמן, כי הם מזינים אותו בדרך ולא רק בסוף.

הכוונה של היום

אם המטרה שואלת "לאן אני רוצה להגיע?", הכוונה שואלת "איך אני רוצה להיות בדרך?". ואת השאלה הזו אפשר לשאול כל בוקר מחדש.

איך אני רוצה להיות היום בפגישה הקשה? איך אני רוצה להיות עם הילדים הערב? מה אני רוצה להכניס לעבודה שאני עושה ממילא? השאלות האלה לא מחליפות את התוכניות הגדולות. הן נותנות להן נשמה.

ומשהו מעניין קורה כשחיים כך לאורך זמן: המטרות עצמן מתחילות להשתנות. כשהכוונה ברורה, קל יותר לזהות אילו מטרות באמת שלנו, ואילו אימצנו כי "כך עושים".