כשאנחנו חושבים על הרגעים שעיצבו את חיינו, אנחנו נוטים לזכור את הגדולים. ההחלטה לעבור עיר, להתחתן, לעזוב עבודה, ללדת. אלה הרגעים שמופיעים בסיפור כשמישהו שואל "איך הגעת לאן שאתה נמצא?". הם דרמטיים, ברורים, וקל לזהות אותם.
אבל אם נעצור ונסתכל על יום רגיל, נגלה שרוב החיים לא קורים שם. הם קורים בעשרות החלטות קטנות שאף אחד לא מתעד. האם לענות עכשיו או אחר כך. האם להגיד את מה שחשבנו, או לשתוק. האם להמשיך לגלול, או להרים את הראש. האם לשאול את מי שמולנו איך הוא באמת.
כל אחת מהן נראית חסרת חשיבות. ביחד, הן מי שאנחנו.
המהות לא חיה ברגעים הגדולים
אחד העקרונות של משמהות הוא יציקה: מהות שלא נוצקת לחיים נשארת רעיון. ויש נטייה לחשוב שהיציקה הזו צריכה להיות גדולה. שינוי קריירה, פרויקט חיים, החלטה אמיצה. לפעמים זה נכון. אבל רוב הזמן, המהות נוצקת בטיפות.
מי שמגלה שאחד הערכים המרכזיים שלו הוא כנות, לא צריך לחכות לרגע הרואי כדי לחיות אותו. הוא יכול לחיות אותו בפגישה של מחר בבוקר, כשמישהו שואל את דעתו. מי שמגלה שמה שמחייה אותו הוא יצירה, לא צריך להתפטר כדי ליצור. הוא יכול להתחיל ברבע שעה בערב.
הרגעים הגדולים חשובים, אבל הם נדירים. מי שמחכה להם כדי לחיות את המהות שלו, יחיה אותה מעט מאוד.
מה שאנחנו עושים שוב ושוב
יש משפט שמיוחס לא פעם לאריסטו: "אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. מצוינות, אם כן, היא לא מעשה, אלא הרגל." בפועל, הניסוח הזה הוא של ההיסטוריון וויל דוראנט, שסיכם כך את רעיונותיו של אריסטו. אבל הרעיון עצמו אכן נמצא אצל אריסטו: המידות הטובות לא נולדות איתנו, הן נבנות דרך עשייה חוזרת. אדם נעשה אמיץ על ידי מעשים אמיצים, והוגן על ידי מעשים הוגנים.
זה מוריד את הדיון מהשמיים. האופי שלנו הוא לא משהו שקיבלנו פעם אחת והוא קבוע. הוא משהו שנבנה כל יום, מחדש, מתוך מה שאנחנו בוחרים לעשות.
הרגל מול בחירה
אבל כאן יש מלכודת. אם אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב, אז רוב מה שאנחנו הוא הרגל. ורוב ההרגלים שלנו לא נבחרו. הם התפתחו. מתוך נוחות, עייפות, חיקוי, או סתם כי ככה היה.
ההבדל בין הרגל לבחירה הוא לא בפעולה עצמה. אפשר לקום כל בוקר בשש מתוך הרגל, ואפשר לקום בשש מתוך בחירה. מבחוץ זה נראה אותו דבר. מבפנים זה שונה לגמרי. בחירה עוברת דרך הידיעה. היא יודעת למה.
ויקטור פראנקל כתב שבין הגירוי לתגובה יש מרחב, ובמרחב הזה נמצאת החירות שלנו. המשפט הזה מיוחס לו לעיתים קרובות, והמקור המדויק שלו שנוי במחלוקת. אבל הרעיון מתאים לכל מה שכתב: גם כשאין לנו שליטה על מה שקורה, יש לנו שליטה על האופן שבו נגיב. הבחירות הקטנות קורות בדיוק במרחב הזה. בשנייה שבין הטלפון שמצלצל לבין הלחיצה על "דחה". בין ההערה שנשמעה לבין התשובה שנאמרה.
משמהות לא מבקשת להפוך כל הרגל לבחירה. זה בלתי אפשרי, ומתיש. היא מבקשת לבדוק מדי פעם: האם ההרגלים שלי עדיין מבטאים את מי שאני? או שהם ממשיכים לרוץ מתוך גרסה ישנה שלי, שכבר לא קיימת?
כל בחירה היא הצבעה
ג'יימס קליר, בספרו "הרגלים אטומיים", מציע דרך מועילה לחשוב על זה: כל פעולה שאנחנו עושים היא קול שאנחנו נותנים בבחירות על סוג האדם שאנחנו רוצים להיות. קול אחד לא מכריע. אף אחד לא נעשה כותב בגלל עמוד אחד, או אדם נדיב בגלל מעשה טוב אחד. אבל הקולות מצטברים, ועם הזמן הם מכריעים.
יש בזה נחמה כפולה. מצד אחד, אין צורך בשינוי דרמטי כדי להתחיל להיות מי שאנחנו רוצים להיות. כל בחירה קטנה בכיוון היא כבר קול. מצד שני, בחירה אחת לא נכונה לא מבטלת את כל השאר. היא רק קול אחד, ואפשר לתת את הבא אחרת.
בשפה של משמהות: המהות לא נוצקת בבת אחת. היא נוצקת שכבה אחרי שכבה, עד שהצורה מתחילה להיראות.
כשבחירה קטנה עולה ביוקר
לא כל הבחירות הקטנות קלות. דווקא חלק מהקטנות ביותר הן הקשות ביותר, כי הן קורות בלי במה ובלי הכרה.
להגיד את האמת בישיבה, כשכולם מהנהנים. לסרב לבקשה קטנה שלא מתאימה לנו, כשהרבה יותר קל להגיד כן. להתנצל ראשונים. להודות שלא יודעים. אף אחד לא יכתוב על הבחירות האלה, ולפעמים הן אפילו עולות לנו במשהו: באי נוחות, במבוכה, בקצת מעמד.
אבל בדיוק שם המהות נבחנת. ערך שמתקיים רק כשהוא לא עולה כלום הוא העדפה, לא ערך. הבחירות הקטנות שעולות לנו משהו הן אלה שמלמדות אותנו, ואת הסובבים אותנו, מה באמת חשוב לנו.
הבחירות הקטנות כמדריך
יש גם כיוון הפוך, ואולי מעניין יותר. לא רק להשתמש במהות כדי לבחור, אלא להשתמש בבחירות כדי להכיר את המהות.
כשאנחנו לא בטוחים מה חשוב לנו, אפשר להסתכל על מה שכבר בחרנו. על מה הוצאנו כסף כשאף אחד לא ראה. למי התקשרנו כשהיה לנו רגע פנוי. איזה ויתור עשינו בלי לחשוב פעמיים, ועל מה לא היינו מוותרים בשום מחיר. הבחירות הקטנות שלנו הן מסמך גלוי של הערכים שלנו, גם כשאנחנו עצמנו עוד לא ניסחנו אותם.
לפעמים המסמך הזה מפתיע. אנחנו מגלים שאנחנו נאמנים לדבר שלא ידענו שחשוב לנו. ולפעמים הוא מאכזב: אנחנו מגלים שמה שאנחנו אומרים שחשוב, לא מופיע בבחירות בכלל.
הפער כהזמנה
הפער בין מה שאנחנו אומרים שחשוב לנו לבין מה שאנחנו בוחרים בפועל הוא אולי המידע החשוב ביותר שאפשר לקבל על עצמנו. קל להתייחס אליו כאל צביעות או כאל כישלון. אבל אפשר גם לראות בו הזמנה.
הפער אומר שיש מהות שעוד לא נוצקה. ערך שמחכה לבחירה אחת קטנה כדי להפוך ממשהו שאנחנו מאמינים בו למשהו שאנחנו חיים. ולא צריך לסגור את כל הפער בבת אחת. מספיק לבחור, היום, בחירה אחת קטנה בכיוון.
תרגיל: ספירת טיפות
בחרו ערך אחד שאתם יודעים שחשוב לכם. לא רשימה, ערך אחד. למשל נוכחות, כנות, יצירה, נדיבות.
במשך שלושה ימים, שימו לב לרגעים קטנים שבהם הערך הזה יכול היה להיכנס. לא לשנות שום דבר, רק לשים לב. בסוף כל יום כתבו כמה רגעים כאלה היו, ובכמה מהם הערך באמת נכנס.
ביום הרביעי, בחרו רגע אחד מסוג שזיהיתם, ותנו לערך להיכנס בכוונה. בדרך כלל זה מרגיש קטן מאוד. זה בסדר. זו טיפה. ומטיפות, לאורך זמן, נבנה מי שאנחנו.
שאלות לחשיבה
- איזו בחירה קטנה עשיתם היום מתוך הרגל, שאם הייתם עוצרים, הייתם בוחרים אחרת?
- אם מישהו היה מסתכל רק על הבחירות שלכם בשבוע האחרון, מה הוא היה אומר שחשוב לכם?
- איזה ערך שאתם מאמינים בו עדיין לא מופיע בבחירות היומיומיות שלכם?
- מה הבחירה הקטנה ביותר שהייתה מקרבת אתכם אליו מחר?